בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

תיבה נפאלית ● בלוג מיוחד

לפתע נפתחת הדלת. אני מזהה תיק צבאי גדול. נעליים גדולות שרוכות בצידו השמאלי. ● "הגבול עם טיבט סגור. אנחנו לא נוסעים", היא נופלת על צוארי. "אין לך מושג כמה אני שמחה, חני", היא לוחשת באוזני

מהתיק הגדול נושרים בזה-אחר-זה כובעי צמר ומעילי-רוח כחולים. נעלי ההרים שעמלו שעה ארוכה לדחוס לתרמיל, נוחתות ממנו בקול רעש גדול על הקרקע מפילות אחריהם את מקלות ההליכה הכסופים שהיו שעונים על הקיר. אני מביטה בהם מזוית העין נאבקים מאבק עיקש ברוכסן הקרוע למחצה משרבבים שפתיים משמיעים קולות אנחה רמים.

יותר מידי חפצים, מעט מידי מקום. מי לא מכיר את זה?! מיכל מרימה את עיניה רגע קט, קולטת את עיני שלי ומחייכת אלי חיוך נבוך משהו. אני מחייכת אליה חזרה. היא חוזרת לנהל משא ומתן מתיש עם הסוגר של התיק ואני מזהה רעד קל בידה. המבט שלנו נפגש בשנית.
 

יום שישי שעבר. שעות ספורות טרם כניסת השבת בנפאל. בית-חב"ד הומה בצעירים וצעירות. אדים מהבילים עולים מכיוון הסירים הגדולים שמטבח, שם עומלים על סעודת השבת. השפים שלנו ביז'ה נובין ובופל, יחד עם גיל אופיר איתן ועוד רבים שביקשו להטות שכם ולעזור לכבוד השבת.

עם דיפאק האופה נמצאות גילי והדר וקולעות במרץ את הצמות בבצק הלבן המתמסר. ריח החלות היוצאות מן התנור בזו-אחר-זו, חודר לנחיריים ומרחיב את הנפש. את הדלת נכנסת ניראל בפנים נרגשות. היא מזכירה לי את ההחלטה הטובה שקיבלה על עצמה בסמינר יהדות האחרון, להדליק נר של שבת. "נכון שתוכלי לעזור לי?", היא שואלת-קובעת "בשבת שעברה הייתי בהרים וקצת הסתבכתי עם הברכה".

התרמיל הגדול נסגר. הנעליים נשרכו אל צידי התיק. גם את הבגדים כבר איני רואה מפוזרים כמקודם. הם מנגבים את הזיעה בגף היד. זוקפים קומה. "לאן אתם נוסעים?", אני שומעת אותם נשאלים. "יוצאים לטיבט בגי'פ הלילה", הם עונים. מיכל שוב מגניבה אלי מבט.

אני יודעת שההחלטה לא היתה לה קלה. ליאורה ניר וגלית החברים למסע גם הם התלבטו מאוד. לא, הם לא דתיים. אבל כבר חודש וחצי הם בני בית אצלינו בבית חב"ד. יחד עם עוד כמה מאות של תרמילאים, גם הם חגגו איתנו את חודש החגים והקשר בנינו הוא כמו משפחה אחת גדולה במיוחד.

הרב חזקי ליפשיץ מוסר שיעור לקבוצת מטיילים

בשיחות עם הרב חזקי, הם שמעו בין-השאר על השורש האיתן אליו הם מחוברים בקשר שהוא מעבר למגבלות זמן ומקום, על היהדות בקונוטציה קצת שונה מזו שאליה הורגלו, על החשיבות שבשמירה על הזהות, על המנהגים. משלומי ומנדי – הבחורים המסייעים בידנו הם למדו על אורח החיים המיוחד לו זכינו.

"אני לא יודעת איך להסביר את זה", אמרה לי אז מיכל באחד הערבים. "אבל משהו זז אצלי שם בתוך הלב". היא סיפרה לי על סבא שלה שהיה שם בפולין במלחמה הנוראית הזאת. גם כששקל 18 קילו והליכתו הפכה לזחילה, אש בערה בחזהו והוא הקפיד על קלה כבחמורה.

העיניים שלו יקדו כשהוא לחש לשאר השוכבים על דרגש על הגאולה שהנה אוטוטו מגיעה ועל המשיח העומד לבוא ולשאת אותם על כנפי נשרים אל הארץ המובטחת. הוא התחנן אליהם שלא יכבו את החיוך, שלא ישכחו את האמונה, הבטיח להם כי לא יטוש השם עמו…

כיום הוא כבר לא בין החיים ואבא שלה שגדל בקיבוץ לא זוכר ממנו הרבה, מלבד סיפורים. הוא נפטר ממחלה קשה, כשעוד היה ילד רך בשנים. בשדה התעופה, ממש רגע לפני שנפרד ממנה לשלום, לחש לה אבא שאולי, אם רק יצא לה, תקפוץ לבקר קצת בבתי חב"ד. בשביל סבא יוסף.

"באתי בשביל סבא ונשארתי בשביל עצמי", היא צחקה. יחד איתה ישבו גם ליאורה ניר וגלית שסיפרו לנו שזו הפעם הראשונה שהם חוגגים חגים, שומעים קידוש ויושבים עם "רבי ורבנית" כהגדרתם.

על השולחן היתה פרושה אז מפה של להסה, בירת טיבט. "מיד אחרי שמחת-תורה", הם אמרו, "אנחנו יוצאים לטיבט". העיניים שלהם נצצו. זה זמן רב שהם מתכננים לצאת למסע אל אחד המקומות היותר יפים על הגלובוס והם ביקשו מאיתנו טיפים. הדרך מנפאל לטיבט אורכת חמישה ימים.

יש לצאת אליה בקבוצה מאורגנת מראש ברכב שטח. טיבט היא ארץ אפופת מסתורין השוכנת ברמה בגובה של 4000 מטר על כתפי הפסגות של רכס הרי ההימאליה. ארץ בראשית של מדבר אין סופי המעוטר בפסגות מושלגות, נהרות גועשים וכתמי ירוק הצובעים את נקודות הישוב הדלילות.

טיבט היא גם ארץ מריבה, שסועה בין נחישותה של האימפריה הסינית לספח אותה אליה לנצח, לבין כמיהתם של תושביה לרכוש להם עצמאות מחודשת. הכניסה לטיבט מתאפשרת רק בקבוצות מאורגנות. פעמיים בשבוע יוצאות הקבוצות מנפאל לטיבט. שלישי ושבת. "כמובן שאנחנו יוצאים בג'יפ של יום שלישי" מבהיר לנו ניר בפנים שוחקות.

"אנחנו יוצאים בשבת הקרובה", לוחשת לי מיכל על מפתן ביתי שבוע לאחר-מכן. "אין ברירה. עשינו חישוב שאם נצא ביום שלישי שלאחר-מכן, ניר לא יספיק את הטיסה חזרה הביתה". הפנים שלה עצובות. אני נוטלת את ידה בידי ומכניסה אותה הביתה, על רקע קולות משחקי הילדים אנחנו מנסות לערוך חישובים של – איך בכל זאת ניתן יהיה להימנע מלצאת למסע הגדול בשבת.

היא מזמינה את שאר החברים, גם הם אינם רוצים לצאת בשבת אחרי כל מה שספגו ולמדו על עצמם לאחרונה, אולם כל הנסיונות לפתור את הענין, מעלים חרס. החלום הגדול ושמו טיבט גובר על כל השיקולים.

"נתגעגע אליכם", הם מבטיחים ותולים את התיק כל כתפם. "תהיו חסרים לנו כל כך!". עליהם לצאת בהקדם למקום האיסוף שם יעשו את הערב והלילה. בשולחן הכניסה בבית-חב"ד ישנם ספרי תהילים קטנים וכרטיסי תפילת הדרך למטיילים היוצאים ל'טרקים'. אני רואה אותם נוטלים כמה מהם באצבעות עדינות ומניחים בכיס הבגד.

הם יוצאים את החדר ועצב ממלא את ליבי. טעם של החמצה וכשלון מהולים בפי.

כשאני מניחה את ראשי בין ידי, אני רואה לפתע לנגד עיני את חיוכו הטוב של נח. הנה נעמה, אשתו, עומדת לצידו מהילה בכפות ידיה על עיניה. "הם עוד יבואו", היא אומרת לו, לבעלה, ומתקינה את המטפחת לראשה. "תמיד אמרת לי נח שהתיבה הזו עוד תתמלא עד אפס מקום", היא צוחקת, "זה הרי ברור כשמש", היא מעיפה מבט בטוח אל תיבת העץ הריקה מאחור.

עץ התמרים מימינה מכופף את ראשו לעומתם. זקנו הלבן של נח, היורד על פי מידותיו, נע ברוח הקלה. פניו שוחקות אל הנכד הרך המטופף ברגליו למולו. זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם לפני התיבה. האנשים חולפים ושבים מגניבים מבטים חטופים אל קופסאת העץ המוזרה. אילו הנעצרים ושואלים לפשרה, נענים מיד, נשטפים באור פניהם של נח ונעמה נעטפים בחיבוקם. יש המבקשים להגניב הצצה קלה דרך הצוהר, הם לא מבטיחים, הם רק ינסו, נח מביט בהם במבט של אב אוהב. נעמה מגישה את התקרובת. ציפורי שיר נדות להם במקורן. נוגעות בכתפם בנגיעה רכה.

"נו באמת, עד מתי?", שואל אותם הלך זר ביום סגריר אחד כשהגשם טופח על פניהם ללא רחם. הם מזהים את הרחמים על פניו. "עד מתי שידרש", מחייך אליו נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן אבל זכינו ויש לנו משלח שכח עצום לו".

אני רואה את נעמה מחייכת לעומתו וכמה תום יש בחיוכה זה. הם יעמדו כאן עוד שבעים שנה וינסו להזמין אנשים אל התיבה שלהם. כמה כח יש לשלוחים. איך בכלל אפשר להבין את זה?!

ניראל מציתה את הגפרור ומדליקה את הנר. אומרת אחרי מילה-אחר-מילה את הברכה. אור נסוך לה על הפנים כשהיא מורידה את הידיים. תפילת שבת בבית הכנסת עם הרבה מאוד נשמות יתרות שזו להן הפעם הראשונה במקום תפילה. מאוחר יותר, לאחר הקידוש, מאות של יהודים ישובים יחד בגן האירועים של בית חב"ד סביב שולחנות השבת הארוכים, מבקש אבירם את רשות הדיבור.

אבירם רוזין הוא פסיכולוג קליני במקצועו, עד לפני שש שנים מאיזור המרכז. כיום הוא מתגורר עם משפחתו באורוביל, כפר בהודו המורכב מקהילות קטנות של אנשים בעלי תודעה אקולוגית גבוהה. חייהם של האנשים שם מתנהלים סביב חקלאות ועבודת אדמה. לאבירם ואשתו יורית ישנה חווה לייעור בקצה של אורוביל, רחוק מאוד ממקום ישוב, בתוך יער של עצים נמוכים בנו בני הזוג בקתות מקש וסנדות עץ שם הם גם ישנים.

הם וקהילת המתנדבים שאיתם לקחו להם למטרה להחיות את השטחים הצחיחים שבכפר בעצים ירוקים. לנפאל הוא הגיע לביקור קצר כשאת מרבית ימיו הוא מעביר בבית חב"ד. אבירם נעמד והקול שלו חנוק. הוא רוצה להגיד תודה לרבי.

את החיים שלו הוא חייב לרבי. יש לו דמעות בעיניים. המטיילים מביטים בו בענין. איש גבוה ומרשים עם זקן מסוגנן . אדם לא דתי שהשפתיים שלו רועדות עכשיו כשהוא מדבר על הרבי מליובאויטש.

"הדבר ארע ב-85", הוא מתחיל את סיפורו. "הייתי אז חייל קרבי בלבנון כשטיל נ"ט פגע בטנק בו ישבתי", הוא מספר, "אני חטפתי את מרבית הפגיעות. הייתי מוגדר פצוע אנוש", אנחה כבדה נמלטת מפיו, "אומר לכם את האמת, הרופאים כבר נואשו ממני והכינו את הוריי לכך שאני לא אשרוד את הפציעה. כבר הספידו אותי בעודי חי. היתה רק תקווה אחת קטנה ויחידה בדמות תרופה מסוימת אותה יטפטפו לי לוורידים. התרופה שהוצעה להורי נחשבה כחזקה ביותר ואחת מן השניים, או שאשרוד בזכותה או להיפך, שהיא תקרב אותי אל פי המוות. הרופאים נתנו להורי שעות ספורות כדי להחליט". כל העיניים מופנות כעת אל אבירם.

"לאבא היה חבר בשם פרופסור יוסף הלפינגר", הוא ממשיך בסיפורו. "הורי ידעו שהוא מקורב זה שנים לחצרו של הרבי מליובאויטש. למען האמת עד שהוא הגיע עם הקביעה שיש להתיעץ עם הרבי, הם לא חשבו על הדבר. כשהוא הוסיף והבהיר להם שמה שהרב'ה מיעץ – זה מה שעושים. הם לא הסתירו את היסוסם. השעות נקפו והמצב הלך והידרדר. "אין לכם מה להפסיד", לחש להם פרופסור הלפינגר, "בואו ונשאל את הרב'ה. מדובר באיש אלוקים". השכנוע עזר והפקס הובהל לחדרו הקדוש. התשובה של הרבי לא איחרה לבוא. "בשום אופן לא לתת את התרופה. רפואה שלמה קרובה לבוא"! תשובה נחרצת מזו הם לא יכלו לקבל.

"כשההורים שלי הודיעו לרופאים שהם מסרבים לקבל את הטיפול, הסתכלו עליהם כמו משוגעים", מספר לנו אבירם. "יממה לאחר-מכן כשתוצאות בדיקת הדם שלי מגיעות ומתגלה שאותה תרופה היתה עשויה בבירור לגרום למותי, הם מחווירים כסיד". אפשר למשש את השקט "כעבור שלושה ימים כבר עמדתי על רגלי . הייתי נס רפואי מהלך . שלא יהיה לכם ספק חברים, אני פה בעולם הזה, בזכות הרבי"!!! הוא מביט בעיני הנוכחים במבט נוקב.

"הפרשה הנוכחית היא פרשת נח", הוא ממשיך, "למרות שאינני אדם דתי אני נוהג לעיין בתנ"ך בימות השבוע ולמצא רעיונות מקבילים לחיינו אנו. הפסוק שמופיע בפרשה הנוכחית, אין יותר ממנו כדי לתאר את המפעל האדיר של שליחי חב"ד בעולם ושל הרב'ה. "צא מן התיבה", אומר אלוקים לנח. "צאו מן התיבה", זה גם מה שזעק הרבי מליובאויטש לחסידים שלו בעולם. כל חייו הוא ביקש והתחנן שיצאו מעצמם, שילכו לעזור ליהודים אחרים. שיפתחו בתי-חב"ד בכל נקודה שהיא על פני כדור הארץ. בנפאל, מרוקו, סין, יפן ועפולה. בשביל הרב'ה לא תיתכן אפשרות כזו שיהודי ישאר לבד. הדלת פתוחה לכל אחד ואחת"!!!

ואכן, כשאבירם מתיישב נפתחת הדלת. אני מזהה תיק צבאי גדול. נעליים גדולות שרוכות בצידו השמאלי. התלתלים של מיכל קופצים לי מול העיניים. "הגבול עם טיבט סגור. אנחנו לא נוסעים", היא נופלת על צוארי. "אין לך מושג כמה אני שמחה, חני", היא לוחשת באוזני.

"כל-כך לא רציתי לצאת בשבת". אחריה נכנסים גלית ליאורה וניר. שלחו אותם ל'טמאל' חזרה מנקודת האיסוף. הם מספרים שעקב הפגנות סוערות של פליטים טיבטים באיזור הגבול בין נפאל לטיבט, הוחלט לנקוט באמצעי זהירות ולסגור את הגבול למשך שלושה ימים. "ביום שלישי יפתח שוב הגבול", אומר ניר, "אנחנו כבר נסדר משהו עם הטיסה שלי".

הם מבקשים לעשות קידוש ואם אפשר אז גם לספר להם את פרשת השבוע שהחמיצו. יש להם אור בעיניים. כשהם מניחים את התיק הירוק בצד, הוא נראה לי כמו עלה גדול של זית.

מערכת האתר

השאירו תגובה