ביום כיפור אחד בזמן שהיה אדמו"ר הזקן (בעל התניא) בבית כנסת, הוא הוריד פתאום את הטלית, עזב את בית הכנסת הלך ליער וכרת עצים, לקח אותם לבית של יולדת שגרה בקצה העיירה, חימם לה את הבית (הסיק את העצים), בישל מרק והאכיל את היולדת..
תחשבו לכם, הרבי הגדול ביום כיפור – היום הכי קדוש בשנה – עוזב את התפילה הנעלית והולך להתעסק עם כאלו עניינים??
ההסבר טמון בפרשת השבוע: כשיצאו אבותינו ממצרים, ידעו כבר את היעד בסופו של המסע: הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. הארץ הובטחה להם בהגשה חלומית – בלי מלחמות רצחניות שיתישו אותם מול שבעת העמים שישבו אז בארץ. אבל למרות ההבטחה הברורה, שלחו בני ישראל מרגלים כדי שיבדקו ויספרו להם על טובה, מצבה ודרכי הכיבוש הטובים ביותר. כשחזרו המרגלים למדבר, לאחר מסע של ארבעים יום, הם דיווחו: הארץ אמנם טובה ומדהימה, ארץ נחלי מים, ארץ זבת חלב ודבש, אבל תושביה בריאים וחסונים ומתגוררים בערים בצורות וחזקות – דבר שמקשה עד מאוד על הכיבוש המיוחל ואף מעמיד בסימן שאלה את יכולותיו של אלוקים במצבים כאלו.
הדיווח התקבל אצל העם בבכיות ובדמעות מפחד העתיד לקרות בעת המלחמה על הארץ. מבט פשוט על המאורע מסביר אמנם את התגובה האלוקית החריפה שהגיעה בעקבות כך – נזיפה חמורה בעם על חוסר אמונתם באלוקים למרות ההבטחה הברורה, והרג עשרה מתוך שניים עשר המרגלים – אך מעורר תמיהה הן על דיווחם הכפרני של המרגלים שלא היו אנשים פשוטים כלל אלא "ראשי אלפי ישראל", והן על תגובתו הבכיינית וחסרת האמונה של העם לאחר שחווה על בשרו את יכולותיו הבלתי מוגבלות של אלוקים במהלך היציאה ממצרים ואחר כך.
מבט נוסף, בפרספקטיבה שונה ומעניינת, ישנו על המאורע. מבט השופך גם אור חיובי על התנהגותם של אבותינו ושל המרגלים. לאור השקפה זו המרגלים נצפים לא ככופרים בלתי נאמנים אלא כקדושים מסורים שלא יכלו לשאת ויתור על דרך החיים הקדושה שלהם. במדבר חיו בני ישראל חיים של רוח. לא היה להם כל קשר – ולו הקטן ביותר – עם טרדות הפרנסה וכדומה. כל צרכיהם מולאו בצורה הטובה ביותר על ידי האלוקים. אוכל ירד בשפע מן השמים, מים יצאו מסלע באמצע המדבר, הבגדים שעליהם גדלו והתאימו את עצמם למידה העדכנית וכובסו על ידי ענני הכבוד שליוו את העם במדבר ואף הגנו עליהם מכל פגעי המדבר ומזג האוויר. הם היו חופשיים מכל דאגה. העיסוק היחידי שלהם היה התחברות עם אלוקים ולימוד התורה. הם חיו חיים של תכלית, קדושה ושלווה. דווקא משום כך הם דאגו מעט וחרדו מן החיים בארץ המובטחת. האם יוכלו לשמור בה על החיים הנוכחיים? הצרכים העתידיים הציפו אותם. קודם כל יהיה עליהם לכבוש את הארץ. אחר כך לחלק את נחלות השבטים ולבנות תשתיות בהתאם לצורך. הם יצטרכו להקים צבא, לנהל מלחמות, לייסד מערכות משפטיות ולארגן תשתית שלטונית. הם יצטרכו לעבד את השדות, לקצור את היבולים ולהאכיל את משפחותיהם. האם יהיה להם זמן להתמסרות והגות רוחנית?
הם שלחו מרגלים כדי לאמת את חשדותיהם וקיבלו דיווחים שאישרו אותם. הארץ שופעת ברכה וכל טוב. הם יצטרכו לעבוד את האדמה השופעת, לטפל בשדות עמוסי הפירות, לטפס על ההרים וליישב את העמקים. הם יצטרכו להגן על גבולות הארץ ולא יהיו חופשיים להתמסר לתורה ולרוחניות. לכן סרב העם להתקדם. אחנו לא רוצים סוג כזה של חיים, התרגלנו לחיי קדושה ואין לנו שום רצון לחיות בארץ המובטחת. אנו מוכנים להפסיד את הארץ אם במקום זה נוכל להמשיך בחיים העכשוויים בשלווה.
עד כמה שתשוקתם הרוחנית ראויה להערצה, זו לא הדרך הנכונה. היהדות איננה דת של הגשמת מטרות אישיות אלא של הגשמת מטרותיו של בורא העולם. כאשר הוא רוצה את העם בארץ ישראל, עובד אדמה, לשם הם שייכים. גם אם הם מעדיפים את החיים במדבר. זוהי נקודה שבה נפגש כל אחד מאיתנו פעמים רבות בחיים. אני עסוק כולי בפרויקט חשוב למען הקהילה והסביבה, או שאני שקוע בספר פילוסופי מעמיק ומחכים, ולפתע נדרש ממני להפסיק מהעיסוקים החשובים ולעשות דבר פעוט עבור אדם נצרך שסביבי. ברור שאעדיף להמשיך בתוכניות החשובות כי זה מה שאני רוצה. אך מה שהקב"ה רוצה ממני הוא שאעזור למי שצריך אותי עכשיו.
רק כך נשלים את ייעודנו בחיים. כי ייעודנו בחיים הוא למלאות את שאיפותיו של הקב"ה ולא את שאיפותינו האישיות. ולכן עזב האדמו"ר הזקן – הרבי הגדול את בית הכנסת בזמן כל כך קדוש והלך לעזור לאותה יולדת שהייתה במצב של פיקוח נפש – כי זה מה שהקב"ה רוצה ברגע זה. גם אנחנו, נהיה ערניים לסביבה. גם אם אנחנו עסוקים בדברים טובים וחשובים – אם מישהו צריך מאתנו עזרה – זה מה שמוטל עלינו כרגע – ללכת ולעזור לו ובזכות זה נזכה שיעזור לנו כבר ה' ויביא לנו את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
שבת שלום!
