בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

הרהורי חנוכה

כל חג וחג והוויותיו. לכל חג הרהורים, מחשבות וזכרונות משלו. כל חג ומועד מזכיר לנו תקופה מיוחדת בדברי ימי ישראל... • גל כהן עם הרהורים לחנוכה

כל חג וחג והוויותיו. לכל חג הרהורים, מחשבות וזכרונות משלו. כל חג ומועד מזכיר לנו תקופה מיוחדת בדברי ימי ישראל : פסח – מזכיר לנו יציאת מצרים : שבועות – מתן תורתנו הקדושה ; סוכות – את נדודי אבותינו במדבר ; פורים – ימי מרדכי ואסתר, וחג החנוכה מזכיר לנו את תקופת החשמונאים.

כל חג ומועד מביא לפנינו זכרונות אודות תקופה מסויימת ומאורעות מיוחדים, ועל כן, לכל חג – משמעות מיוחדת משלו.

ימי החנוכה מתבלטים מכל חגי ומועדי השנה, בזאת שחג החנוכה הראשון הוחג בארצנו הקדושה – ארץ ישראל. כל החגים והמועדים הנזכרים לעיל, כולם נחוגו לראשונה מחוץ לארץ ישראל. פסח – במצרים, סוכות ושבועות – במדבר, פורים – בפרס ומדי.

מאידך, יש לחנוכה דמיון מה לפסח ופורים, בכל שלושת החגים הללו נגאלו ישראל מידי צר וצורר. בפסח נגאלו מפרעה, בפורים – מהמן ובחנוכה – מאנטיוכוס.

בכל זאת גדול ההבדל בין חנוכה לבין שני חגי-הגאולה הללו.

בפסח ובפורים היתה הגאולה גאולת הגוף. בחנוכה, היתה הגאולה גאולת הנשמה, גאולה רוחנית.

ברור הדבר, כי אין הגוף יכול להתקיים מבלעדי הנשמה, כשם שהנשמה נצרכת לגוף בעולם הזה. ממילא כאשר הגוף משועבד – סובלת מכך גם הנשמה, כי כל חיי הרוח נהיים אז קשים ומצומצמים. לעומת זאת כאשר המדובר הוא אודות שעבוד רוחני – מוכרח גם הגוף לסבול מכך. מכל מקום גדול ההבדל אם כוונת הצורר היא לשעבוד רוחני או גופני-גשמי. פרעה שעבד את ישראל בצורה גופנית, אך חיי הרוח שלהם – לא עניינו אותו כלל. המן בקש להשמיד את כל בני ישראל, ביום אחד אבל לא שעבד אותם ברוחם.

שונה הוא נס החנוכה, כאן התכוון אנטיוכוס הרשע לא לגוף היהודי ; חציו הופנו "אך ורק" נגד הנשמה היהודית. אנטיוכוס אסר על בני ישראל ללמוד תורה ולשמור את מצוותי-ה, על דיני היהדות. העונש על אי קיום גזירתו – הי' מות. כל יהודי יכול הי' להציל את עצמו על ידי ההשתחוי-ה לצלם, על ידי עבודת אלילים, ונוסף לכך – שכר גדול הי' צפוי לו על כך.

בתקופת אנטיוכוס ישבו בני ישראל בארץ אנטיוכוס לא בקש להוציאה מאתנו, לכבוש, את ארצנו הקדושה, ולהגלות אותנו ממנה, אלא בארץ עצמה בקש להעבירנו על דתנו ולבטל את התורה ואת חיי הרוח שלנו.

על כן חוגגים אנו את החג הזה בהדלקת נרות-החנוכה. מלבד מה שהדבר בא להנציח את נס פך השמן, טמון בכך גם בטוי סמלי של חג החנוכה : אנטיוכוס בקש לכבות את אבוקת נשמתנו ולהחשיך את חיינו הרוחניים.

"כי נר מצוה ותורה אור" אומר הפסוק. המצוה נמשלת לנר והתורה לאור. וזאת מסמלים נרות החנוכה, תוספת אור, תוספת של קדושה ותורה.

אנטיוכוס הוא סכנה גדולה וחמורה יותר לעמנו מאשר המן ופרעה. שני האחרונים אומרים את אשר בלבם בגלוי, אינם מעלימים דבר. אך אנטיוכוס בא מעוטף באיצטלא של ידיד, הוא אומר לנו: "בידך נר קטן, אור זעיר. אני אתן לך שלהבת גדולה, אור חזק. אולם תחילה עליך לכבות את נרך", וכוונתו היא אך ורק להשאירנו במחשך, יען כי אור זך ואמיתי, מלבד אור התורה, אין ולא יהי-ה.

על כן מהווה אנטיוכוס, סכנה תמידית. אנו חיים בין אנטיוכוסים רבים אשר, מרצון או שלא מרצון, מבקשים הם לכבות את אור תורתנו הקדושה. לעתים האנטיוכוס הוא תנאי החיים, לעתים חברים לא רצויים וכדומה. העצה היעוצה נגד האנטיוכוסים למיניהם היא – להדליק את אור התורה בגאון, ולהפיץ את אורה בכל מקום ומקום. כי אפילו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

ישמשו לנו ימי החנוכה להפצת האור, אור התורה. נדליק את נר החנוכה, ולאורו יתקבצו השרויים בחושך. יאיר אור החנוכה את מחשך הגלות.

יהא נר החנוכה – עמוד האור לפנינו!

מערכת האתר

השאירו תגובה