בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

ומלאכים יחפזו

מלאכים בהמוניהם מרחפים בחפזון למעלה ולמטה כשהם גוררים אחריהם בעמל רב שקים מלאים עד אפס מקום. תוך דקות מועטות נערמות שתי ערימות על כף מאזניים. בצד אחד המקטרגין ובצד השני המסנגרין כשבאמצע עומדים הכן כל יצורי עולם. דרוכים לדעת מה ילד דין..

"אין לי שמץ של מושג על מה אתם מדברים" משיב לנו מיסטר ביג'יי מנהל אולם רדיסון בפנים חתומות. "ההזמנה שביצענו לפני חצי שנה בדיוק " אני מנסים להסביר לו בפעם המי יודע כמה . הוא מדפדף ביומנו הקרוע מפרפרף על השורות המלאות בדיו שחור ומפטיר "לא רשום לי שום דבר כזה".

מזוית העין אנו מבחינים במלצר לבוש לבן הניגש אליו עם צלחת מלאה באורז עם עדשים . הוא נפנה לשבת על מקומו ולפתוח בארוחת הצהריים שלו . די ברור שהוא רוצה לעשות זאת לבדו. " אז.. אולי בכל זאת … יום שישי בעוד שבוע ?!" אנחנו מנסים "כבר אמרתי לכם קודם" הוא קוטע " יש לנו בדיוק באותו יום ועידה חשובה של רופאים מכל האיזור כך שממש אין סיכוי".

נפאל מתאוששת בימים אלו מהמהפכה הגדולה שטלטלה אך לפני חודשים מספר . אט אט שבים לפקוד אותה התירים הרבים אשר המתינו בהיסוס מה לראות כיצד יתפתחו פני הדברים. התרמילאים הישראלים אשר דומה כי לא הושפעו יתר על המידה מהמשבר שעבר על המדינה ממשיכים להגיע בהמוניהם. הצבעים הקולות והריחות שבו לסמטאות . הרבה מאוד כינוסים שהיו מיועדים להתקים בנפאל ונדחו בשל המצב -נערכים בימים אילו. המרבה במחיר הוא גם בר המזל שזוכה במקום … זהו אם כן הרקע לשיחה שהתנהלה בנינו לבין מנהל האולם היחיד בכל קטמנדו, שיכול להכיל מעל לאלף איש, שבוע קודם החג.

טלטלות אין ספור חווינו בשנים האחרונות במקום הזה . ברור לנו בבטחון מלא שיש כח גדול מאיתנו שתמיד איכשהוא מכוון את הענינים על הצד הטוב ביותר.

אנו שבים אל בית חב"ד. ממרחק רב כבר ניתן לשמוע את קולות ההתרגשות וההמולה שבמפגש בין חברים. עשרות תיקי גב גדולים מקדמים את פנינו סמוך לדלת הכניסה דבר שהפך כבר למראה שבשגרה אצלינו . הנה נחתה לה עוד טיסה עמוסת ישראלים אשר רגלם ממהרת לפסוע אל בית יהודי חם בנמרצות שכזו המצליחה לסחרר את ראשם ולבלבל אותם קלות.

בכניסה עומדים פיני ומנדי, שני בחורים המסייעים בידינו בתקופה זו ומקבלים כל אחד מהבאים בחמימות ובאהבה כאילו היה בן יחיד.

הטלפון מצלצל ועל הקו קולו המוכר של מנהל תחנת המשטרה המבקש לדבר עם הרב חזקי בדחיפות. מיד לאחר מכן מתקבל טלפון משגרירות ישראל, מתברר כי שני מטיילים ישראלים הסתבכו ונעצרו . יש לסור בדחיפות אל בית המעצר ולנסות לשחררם.

בימים הקרובים אנו טורחים על הכנתו של גן האירועים שלנו, שישמש לשאר ימות החג, לקליטה של למעלה מאלף איש . יש לנכש עשבים שוטים, לנקות, לארגן, להקים אוהל עצום מימדים, לקשט… המקום נמלא בתכונה רבה. כל אחד מהמטילים תורם בשמחה את כשוריו ורצונו הטוב.

את משל הפרה והעגל אנו חשים יום יום על בשרנו..

העבודה הזו בצוותא ותחושת הנתינה הניטעת באנשים מקרבת לבבות ופותחת שערים. החוויה המשותפת הזו יוצרת תחושת קירבה הסוללת את הדרך לקשר עמוק וארוך טווח.

מידי ערב מתקיימים בבית חב"ד שיעורים עם הרב חזקי בהשתתפות עשרות אנשים. אל שפתים צמאות מוגשים דליים מלאים במים צלולים וחיים שנשאבו מהמעיין הבלתי נדלה של הרבי שלנו. שיחות על משמעותו של החג, על כוחה של התשובה ומהותה של הסליחה. על הקשר החזק הקיים בין כל יהודי באשר הוא לבוראו. על כך שאפשר אולי להיות נגדו אפשר להיות בעדו אבל אי אפשר לרגע אחד להיות בלעדיו.. בין אם נרצה ובין אם לא.. עינהם המהורהרות של המשתתפים ופניהם הטהורות והחשופות במבוכתם זועקות יותר מכל מילה כתובה.

אנו ממשיכים לתור אחר אולם בשביל הערב הראשון של ראש השנה, בנתיים ללא הצלחה.

אל בית חב"ד נכנסת בסערה גלית . תוך כדי שהיא מנסה להסדיר את נשימתה, היא מספרת כי הלכה מהלך שלושת ימים מפסגת ההר עליה טיפסו היא וחברתה בכדי להזעיק עזרה. מסתבר כי החברה שברה את רגלה תוך כדי הנסיון לרדת חזרה אל הכפר הסמוך . ביד רועדת היא משרטטת את המיקום המדויק בו ממתינה החברה. תוך כדי שאנו מרגיעים אותה נוצר הקשר עם נהג ההליקופטר שכבר הורגל לצערינו לצאת איתנו לחילוצים מסוג זה.

בוקר למחרת מגיעים אלינו ילדי הקהילה הישראלית הקטנה ביחד עם הוריהם כדי לשמוע וללמוד על החג. זהו אחד הרגעים בהם אני מאושרת לגלות שאני כמעט מיותרת .. ברצינות תהומית מדגימים להם הילדים שלי תקיעות שופר , שרים להם שירים ונותנים להם הסברים מפורטים על החג ומהותו. תחושת השליחות העמוקה אותה הם חשים כאן כלפי ילדים בגילם ואף יותר גדולים מהם – מעוררת בי השתאות והערכה רבה אליהם בכל פעם מחדש ומוכיחה לי כמה עצום הוא כוחה של השליחות שלנו.

צלצול טלפון ברקע. רונן, אבא של גיל, מתקשר מתל אביב ומבקש בקול חרד לבדוק מדוע לא יצר הבן קשר כבר שבועיים וחצי. בסריקה בקלסר שנמצא בפתח הבית ובו רושמים כל היוצאים את האיזור פרטים מדויקים, מתגלה כי הוא מטפס כעת על פסגת אחד משרשרת הרי האנפורנה ואין באפשרותו ליצור קשר עד שיגיע למקום ישוב. אנחת רווחה על הקו וכמה טוב לשמוע אותה ולא משנה כמה פעמים ביום.

הכרטיסים לאירועי ראש השנה נרכשים בקצב מסחרר. בשעות הערב מתנהל האיזור כולו לאור נרות דולקים לאחר שבדרגים הגבוהים הוחלט שוב על קיצוץ מסיבי במים ובחשמל משך לפחות חמש שעות יומיות. גם לזה התרגלנו כבר. יש ואנו חשים כי ריצודן של שלהבות מעמיק את השיחה ופותח את הנפש.

בתחושת לב עמוקה שהכל יבוא על מקומו על הצד הטוב ביותר, אנו סרים בשנית אל מנהל אולם רדיסון כדי לשוחח איתו על ראש השנה. אף על פי שאנו יודעים בידיעה ברורה שהוא מבכר אירוע אחר על פני זה שהזמנו כבר קודם לכן, זנחנו את שיקולי הכבוד והחלטנו לדבר על ליבו ולנסות למצא פתרון. כבר מפתח המלון אנו מבחינים בו יושב רכון על קערת האורז הנצחית שלו וניגשים לעברו. "בדיוק רציתי להתקשר אליך מיסטר ראביי" הוא מקנח את שאריות האוכל שעל שפמו בקצה שרוולו ורץ לעברנו.

" ועידת הרופאים התבטלה אתמול בלילה והמקום פנוי בדיוק ליום שרציתם" אומר.

" כנראה זה המזל שלכם מלמעלה לכבוד השנה החדשה שלכם " הוא מוסיף ומצחקק. אם רק היה יודע כמה הוא צודק וכמה "מזל" מורעף עלינו מלמעלה בשליחות הזו…

אל קטמנדו הבירה ממשיכים לזרום עוד צעירים צעירות ובני משפחות המצפים בכליון עינים לחג הממשמש ובא. אנו מקבלים קריאת חירום מקבוצת מטיילים שהאוטובוס שלהם נתקע בדרכים צדדיות שבשליטת המורדים ואינו מורשה לעבור הנה בשום פנים ואופן. בקול חסר אונים הם מתחננים לעזרה "תכננו הכל במיוחד כך שיצא לנו להיות איתכם בחג" הם מספרים באמצעות קו הטלפון המשובש. "אפילו תפוח בדבש אין לנו." בדרך חתחתים ולאחר תשלום שלמונים מכובד מגיע אליהם אוטובוס הלוקח אותם היישר לבית חב"ד.

חמש מאות עופות מוכשרים ע"י צוות הבית חב"ד.

שקים גדולים ובהם ארבע מאות תפוחים, שלוש מאות רימונים, מאתיים חמישים קילו עגבניות, שלוש מאות קילו בצל, ארגזים רבים ובהם צנצנות דבש ועוד זורמים אל המטבח הגדול בו נערכים כבר כמה עשרות חבר'ה כשסכינים לידיהם וקרשי חיתוך על שולחנם. העבודה בצוותא נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה כשמנדי ופיני מנצחים על המלאכה בחיוך.

ערב ראש השנה.

האולם כבר ערוך ומוכן.

אלף וחמש מאות זוגות רגליים מאוחדות בפסיעותיהן עושות דרכן ברגעים אילו ממש אל תוככי האולם הגדול האולם הגדול בבגדי לבן.

האירוע מתחיל כמו תמיד שעתיים קודם הדלקת הנרות בכדי שתהיה לנו האפשרות לרתום את האמצעים הטכנולוגים לרשותנו בתחילת האירוע.

חוברות השירונים הכיפות והחולצות עם הלוגו המיוחד שהונפקו במיוחד ליום הגדול ממתינים על השולחנות. התזמורת המורכבת ממטיילים מקדמת את פני הבאים שירי חג ושמחה. אלף חמש מאות זוגות עיניים נוצצות מהתרגשות מביטים אלינו בקהל. רק בשביל המבט הזה היה שווה הכל. ידידנו, שגריר ישראל בנפאל עומד על הבמה ומספר לקהל סיפורים רבים בשבח המקום. הרב חזקי מכניס את האנשים לאוירת החג בדיבורו הרהוט. הגרלות ממיטב האטרקציות למטייל בנפאל. הדלקת הנרות, התפילה המשותפת, השירה במלוא גרון, האיחולים לשנה טובה ומיוחדת.. את האנרגיות המיוחדות המרחפות מעלינו ברגעים אילו ניתן למשש באויר.

מטח כבד של גשם יורד עלינו בדרכנו חזרה הביתה. הרבה אחרי חצות.

"זה בגלל שהשמיים פתוחים עכשיו לגמרי " אני שומעת את צביקה שלי בן השבע וחצי אומר לקבוצת המטיילים הצועדת איתנו אל בית חב"ד.

"יהיו לנו עכשיו הרבה גשמים זה כי כל התפרים שיש שם משך השנה נפרמו עד יום כיפור" הוא מסביר. "כדאי מאוד לעשות מעשים טובים עכשיו" הם מקשיבים לו בענין.

שקט לבן של קדושת היום והלבבות עוטף אותנו באהבה.

"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום " רועד קולו של השליח ציבור בגן האירועים של בית חב"ד כשהוא שר את מילות התפילה.

אנו עומדים צפופים זה אל זה מאות רבות של אנשים. נפש נוגעת בנפש ונשמותינו מאוחדות ברגעים אילו כפי שלא היו מעולם.

בין הבנות שעומדות יחד איתי נמצאות גם איילת, ענבל וקורין שאך שבוע קודם לכן הצהירו לכל מי שרק רצה לשמוע שעל בתי חב"ד בטיול הזה הן לא מעונינות לשמוע בשום פנים ואופן. עוקבות במבטן אחר אצבעי המרפרפת על האותיות השחורות ונצנוץ חשוד תלוי להן בין הריסים.

זאביק שאך לפני שעה קלה חרק באופנוע הכחול שלו ברחובות הטמאל עומד כפוף וראשו מושפל. אסף ועמיר מכנסים את גופם כמו מבקשים להיבלע בתוך הטלית הגדולה המגוננת.

"אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד" הוא מנסר את האויר.

מאחורי אני מזהה את קול בכיה של אור אשר יום קודם לכן סיפרה לי בגילוי לב כי היא מבכה על חיים שלמים שלא צלחו יפה עד כה. היא מחפשת שינוי כך סיפרה וכל כך טוב לה אצלינו..

יובל מישר את הכיפה המאולתרת לראשו. כבר חמש שנים שהבית שלו בירושלים הוא מחוץ לתחום מבחינתו. רק אתמול הוא הצהיר לכל מי שרק רצה לשמוע שהוא אל החיים הקודמים שלו לא ישוב לעולם. אז למה זה גופו נרעד כל כך למשמע הניגונים המוכרים?! למה הצביטה הזו בלב שלא מרפה?!

"ותפתח את ספר הזכרונות ומאליו יקרא" הוא קורא.

והנה אני חשה אט אט איך נעצמות שמורות עיני חושי מתערפלים ובבת אחת אני נוסקת לי מעלה מעלה.

מתחתי פרוסים הכפרים כאבני משחק ירוקות . הצריפים הסדוקים וראשי האנשים המציצים מתוכם נדמים לנקודות חומות קטנטנות. הכל קורה במהירות אין לי כל שליטה במצב. הנה ההרים המושלגים למולי, ידי נתפסת בתכלת של שמיים. אור אין סוף מכה בפני, ידי נשלחת להגן על עיני אך לשוא. זוהר שכמותו לא ידעתי מעולם אוחז בכל כולי ומעמיד אותי על קרקע לבנה זרועה בנקודות של אור.

קול דממה דקה נשמע. אני פוקחת עיני בזהירות אל מול הלובן המסנוור ומראה קסום וערטילאי נגלה לפני. בית דין של מעלה במלא הדרו ואני, אנה אני באה?! השרפים וחיות הקודש משיקים בכנפיהם הלבנות זו לזו מרחפים ממקום למקום באצילות. ריח רענן הנושב מתוך ערימת ענק של ספרים עבי כרס פתוחים לרווחה חודר לנחירי. נשמות למליונים שולחות אלי את מבטן הבלתי נראה וחודרות אל נשמתי שלי.

ממתינות הן כמוני לאשר עומד להתרחש.

"ובשופר גדול יתקע" ממשיך שליח הציבור אי שם למטה בבית חב"ד קטמנדו. ולמעלה קול בכי ויבבה אדיר ממלא את החלל. הבכי הולך וגובר. מתחנן, מפציר. לעיתים מקוטע ולעיתים שלם הוא.

"ומלאכים יחפזון" הוא זועק. והנה מהומה רבתי שם למעלה.

נראה כאילו לרגע הזה ציפו כולם. סולמות נשלחים כלפי מעלה וחבלים משתלשלים מטה. מלאכים בהמוניהם מרחפים בחפזון למעלה ולמטה כשהם גוררים אחריהם בעמל רב שקים מלאים עד אפס מקום. תוך דקות מועטות נערמות שתי ערימות על כף מאזניים. בצד אחד המקטרגין ובצד השני המסנגרין כשבאמצע עומדים הכן כל יצורי עולם. דרוכים לדעת מה ילד דין.

והנה דומה לפתע כי שקי הזכויות קמים ומקימים להם חיים משל עצמם. פסיפס מיוחד במינו של תמונות ורגעים מחיה עצמו נגד ענינו:

השליח מקורדובה שבארגנטינה מניח יד חמה על כתף יהודי גלמוד בן שמונים העושה את המרחק יום יום מביתו אל בית משפחת השליח. כשהוא מגיע אל המשפחה הוא שומע כמו תמיד מבעד הדלת צחוק עליז של ילדים רבים בניהם גם כאלו שלא זכו להיוולד בבית חם אך אומצו אל חיקה של זו בטבעיות ובאהבה שאין רבה ממנה.

השליחה מבירובידז'אן שברוסיה יושבת מול הטלפון זה כמה שעות ומנסה לאתר אישה מבוגרת שהיא לא ראתה זה כמה ימים. היא דואגת לה. האושר הצף על פניה המיוסרות של האישה קשת היום כשהיא משיבה לטלפון, מציף את הרקיע כולו.

השליח מאלפי מנשה מארח על שולחן השבת שלו משפחה גדולה המתקרבת אט אט אל המקורות. אוירת הביחד שיש בשולחן הזה והחיוך הרחב המלווה את האירוח חודרת עמוק אל תוך ליבם ופועלת את פעולתה מעתה ועד עולם.

השליח מפרדס חנה מחנה את רכבו אל מול המעון לילדים מיוחדים אותם הוא מבקר זה כמה שנים. הם מבחינתם פותחים את השער בהתרגשות ומחכים למילים הטובות שהוא מרעיף עליהם בכל פעם מחדש.

השליחה מבייג'ין שבסין מחפשת כבר שעות אחר חומר לימודים מענין לילדי כיתת היהדות הקטנה אותה פתחה במאמץ רב.

ילדי השלוחים כולם. היושבים הרחק אי שם. ללא חברים. ללא משפחה. ללא כיתת לימוד. והמבט הנקי והרך שלהם נוקב את העולם כולו.

הסולם מחשב להישבר.

על שלביו האפורים מטפס כעת שק חדש וכבד בהרבה מקודמיו. כמו באחת הוא מתפקע בקול רעש נורא. מתוכו עולים ופרחים השמימה זיעת השלוחים וקמטים על המצח, אנחות שנמלטו מלב על יהודי זה או אחר, מפח נפש ואכזבות, עצב, בדידות, דאגות ודמעות שנשפכו על חינוך ילדים רחוק ולבד כל כך.

אור יקרות מאיר תבל ומלואה.

כל מי שרק העז לקטרג התפוגג כרוח נושבת וכעשן כלה.

ברקים ורעמים מבשרים כי הוכרע הדין.

מתוך עמוד האש והלהבה מופיע הרבי שלנו הילוכו אצילי ופסיעתו קלה היא.

הוא מביט בשקים ופניו קורנות יופי וטוב.

"כל אילו – כולם שלך הם!".. אני לוחשת לו ומשפילה מבטי.

מערכת האתר

השאירו תגובה