אחד הדיונים המרכזיים אצלנו בבית בשנתיים האחרונות הוא סביב נושא הזקן. אני מתאווה ואשתי מתנגדת בתוקף. עד לפני מספר חודשים הדיון היה תיאורטי בלבד. הספיקו לה ימי ספירת העומר של השנה שעברה, כדי לקבוע שהנושא כלל לא עומד על סדר היום. לטעמה הזקן, כשמו כן הוא, מזקין. בעל פני תינוק ייראה עם זקן מבוגר בהרבה מגילו. הזקן עבורה הוא גם כמו חציית גבול, הרבה מעבר לחזרה בתשובה. את גידול שיער הפנים היא תופסת כהכרזה רשמית, ואולי קצת מאיימת, על אובדן הצביון הישן והסתגלות לחדש.
באחרונה הדיון הפך מעשי יותר. הצטרפו זו לזו כמה נסיבות, אבי, זכרונו לברכה, נפטר באופן פתאומי. סמיכות האבלות לתקופת העומר, חייבה הותרת הזקן על כנו למשך למעלה משלושה חודשים. עתה יכולתי להרגיש באמת את משמעות הידור הזקן.
בתוך שלושת חודשי גידול הזקן התגובות לשיעור היו מעורבות. מחד, אשתי הקפידה להזכיר לי, ובמידה רבה של צדק, שאני נראה מבוגר בעשר שנים לפחות, ומייד עם סיום ימי העומר לא תהיה ברירה ולכל הפחות יהיה צורך לקצץ בנטיעות. הגדיל להגיב איציק, הספר המקומי במרכז המסחרי בקרית גת, שפגש אותי במקרה ועיקם פניו בטענה כי ‘אנחנו לא חמאסניקים, ולא צריכים להיות קיצוניים’. מנגד, כשראה אותי הרב וועכטר מקרית מלאכי, הוא חייך בנחת ואמר: ‘או, עכשיו אתה מתחיל להיראות כמו יהודי!’.
בלית ברירה, וללא קרב אמיתי, ירד רוב הזקן. ממילא לא האמנתי שיעלה בידי לטפח זקן עבות ופראי. אולם ולו כדי להישאר עם חותם זקן מסותת, הבנתי שיש לרתום טיעוני נגד המצדדים בגידול זקן, ורצוי שיהיו פרקטיים והגיוניים.
בתחילה הסברתי שאמנם מידת האמונה ויראת השמיים אינן נמדדות ביחס ישר לאורך הזקן, ובכל זאת לאמונה היהודית ולמסורת ישראל סבא יש משקל רב בקביעת החזות החיצונית של האדם. משום מה, כשאנו מתארים לנגד עינינו את משה רבנו, את אהרון הכהן, את הרמב"ם ובעצם את כל גדולי ישראל, להוציא אולי המהר"ל מפראג, אנו מדמיינים אותם עטורי זקן עבות. כך שעוד לפני שבוחנים את עמדת ההלכה ופנימיות התורה, גדולי העם היהודי מצביעים בברור על ערך הזקן על-ידי דוגמה אישית. מכאן המשכתי בכך שספרות הקבלה והחסידות עמוסה אזכורים המעודדים את גידול הזקן, ומדגישים את חשיבות שער הפנים כמשקפי החיות הפנימית שבראש. חיות שהיא במדרגה רוחנית גבוהה הקשורה לשיקוף מציאות אלוקית. ולבסוף חתמתי בטיעון המנצח כי ‘אומרים’ שהזקן הוא בעל סגולה מיוחדת להמשכת שפע גשמי ורוחני. לא פחות ולא יותר.
כל זה כמובן לא עשה רושם, אולי בגלל שהטיעונים היו היוליים ולא מחודדים דיים. בתשובה לטיעון הפרקטי היחיד, סברה אשתי כי אם הזקן אכן מקדם את השפע, כיצד ייתכן ובעלי הזקנים אינם ידועים כעשירים מכל. יתרה מכך היא הסכימה לניסוי הנדרש מעצם הטיעון – תאריך זקן למשך חודש נוסף ונראה מה מתרחש בחשבון הבנק.
תאמינו או לא, הניסוי באמת עבר בהצלחה, ומקץ חודש נוסף ללא תספורת, חשבון הבנק אכן טפח במעט, או ליתר דיוק מיעט להתכווץ, אך כנראה לא במידה משכנעת דיה כדי להותיר לזקן להתנוסס באין מפריע ומעכב.
י"ג מידות הרחמים
ובכל זאת, נושא הזקן דורש דיון רציני ומעמיק יותר, המתקשר לחודש אלול. שכן גם לגבי הזקן וגם לגבי חודש אלול מוזכר הגילוי של י"ג מידות הרחמים.
ידוע לכל כי הרבי מליובאוויטש הקפיד לציין את מעלת גידול הזקן בהזדמנויות רבות. בכל עת שפנה אליו מישהו בשאלה האם לגדל זקן או לגלחו מסיבות של דעת קהל, מציאת חן וכדומה, הוא נטה בברור לטובת גידול הזקן (כאן ניתן לקרוא כמה דוגמאות). מדוע?
על-פי תורת הקבלה והחסידות מהזקן נמשכים תיקוני דיקנא[1], שהם את י"ג מידות הרחמים[2]. מכאן, גידול הזקן הוא סגולה מיוחדת או בניסוח אחר צינור, להמשיך את ברכת הבורא לתוך חיי המציאות הגשמיים[3] ובעיקר בכל הקשור לענייני פרנסה.
מה הן י"ג מידות הרחמים, המסייעות כסגולה בהגברת הפרנסה? מידות הרחמים הם מעין גילוי תכונות הבורא ממדרגה גבוהה ולא על-פי הסדירות הטבעית[4]. מידות הרחמים, הבאות לידי ביטוי בזקן, הן ביטוי חיצוני של שורש רוחני נעלה, המכונה חכמה סתימאה[5]. במילים אחרות, גידול הזקן נשען על קשר מסוים בין מראה חיצוני, הצלחה גשמית ומצב נפשי או מדרגה רוחנית בה מצוי האדם. הטענה הגלומה בגידול הזקן היא כי מראה מסוים, או ליתר דיוק מראה מזוקן, משפיע על המצב הכללי של האדם.
רעיון זה אינו חדש. אנו שופטים בני אדם לפי תצוגתם החיצונית והבגדים שהם לובשים. בהקשר המדובר, בתפיסה הרווחת הזקן קשור לבשלות וחכמה. כשאיש עם זקן ארוך ולבן נכנס לחדר, אנו חשים בדרך כלל יראת כבוד וסבורים שמדובר באדם חכם. מסופר למשל שחכמי יבנה ביקשו למנות כנשיא את ר’ אלעזר בן עזריה. אולם למרות שר’ אלעזר עמד בדרישות הנשיאות הרמות, הוא חגג רק יום הולדת שמונה עשרה בעת שהוצע למנותו לנשיא[6]. כאשר התייעץ עם אשתו באם להיענות בחיוב להצעה להיות נשיא על ישראל – טענה רעייתו שעדיין לא צמחו לו על פניו שערות לבנות המעידות על זקנה ובשלות, בשל גילו הצעיר. ואילו דרשן אמיתי, סברה, ראוי שיהיה בעל שערות לבנות וזקן. בדרך נסית, בו ביום שאמרה לו אשתו דברים אלה – צמחו לו כשמונה עשרה שערות לבנות. לכן כשדרש באותו היום אמר: ‘הרי אני כבן שבעים שנה’ – אני נראה בן שבעים שנה, אף על פי שאני בן שמונה עשרה בלבד[7].
יחד עם המסופר ברור כי לזקן אין קשר עם המוח הרגיל של האדם. אם אדם חותך את שערות פניו הוא לא מרגיש דבר בראש. דרגת חכמה סתימאה היא למעלה מהחכמה והבינה המוכרות לנו, הקשורות בהבנה והשגה[8]. מכאן גם ההסבר לערך הטמון בגידול הזקן אינו נעוץ במחשבה הרציונלית כי אם נשען על הסברים שהם בעיקרם מטפיזיים, ושייכים למי שמקבל את פרשנות פנימיות התורה למציאות.
צלם אלוקים
זקן מתואר כצלם אלקים. על-פי תורת החסידות ישנו צלם אלקים ברוחניות, וישנו צלם אלקים בגשמיות. צלם אלקים בגשמיות הוא זקן. באם משימת האדם היא להידמות לבוראו בתכונותיו והנהגותיו, בכך שהאדם מגדל זקן הוא הופך לדומה גם בהיבט החיצוני לבוראו. לכן הזקן מגלם דמיון של הנברא לבורא.
השתלשלות י"ג מידות הרחמים מצביעות על קרבה ודמיון מסוים בין הבורא לנבראים. י"ג מידות הרחמים הם כמו זיהוי של הבורא את הקרובים אליו, ומוכנותו להעניק להם מעבר לסדר הטבעי. הדבר דומה למי שעומד בתור ארוך בבנק, ולפתע הוא רואה שהמנהל הוא המפקד שלו מהמילואים. מן הסתם הוא מאמין שיזכה להטבות רבות יותר בגלל הקרבה הרבה לאותו מפקד. כך הארת י"ג מידות הרחמים הם גילוי של קרבה גבוהה יותר למידות האלוקיות מאלה הנתפסות אצלנו בדרך של הבנה והשגה.
האנשת הבורא
בטענה כי על-ידי גידול הזקן האדם לובש צלם אלוקי מתעוררת סוגיית האנשה לכאורה של הבורא. מדובר בסוגייה רחבה הדורשת הכרות עם הרבדים השונים בקיום הבורא בעולם, אולם בקצרה יתואר כי למרות שלקב"ה אין גוף ולא דמות הגוף, ספרות הקבלה מרבה לעסוק בדמיון בין האדם לבוראו. במרכבה שראה יחזקאל כתוב כי ‘על דמות הכסא דמות כמראה אדם’[9]. מראה הקב"ה כדמות אדם היא מעשה של צמצום. הקב"ה מעין מצמצם עצמו לציור אדם כדי להראות את עצמו כמראה ומודל לחיקוי. הצמצום לציור אדם נועד על-מנת לאפשר לנבראים כלי להתחבר ולהתדבק בו. על-ידי הצמצום, היציר האנושי נהיה בבחינת אדם מלשון אדמה לעליון[10]. מראה האדם נאמר דוקא במרכבת יחזקאל משום שהבורא מצמצם עצמו לבחינת אדם, כדי לעודד את הנברא לבצע עבודה עצמית שתגלה את פני הבורא למרות שהאדם יודע כי צמצום זה נועד רק עבורו[11] .
כך גם עבודת חודש אלול היא גילוי הצמצום האלוקי באופן שיאפשר להתחבר אליו טוב יותר. בחודש אלול, שהוא החודש האחרון בשנה הקורא לאדם לעצור את המרוץ השוטף ולבצע חשבון נפש, האדם זוכה בכוחות מיוחדים כדי להתמודד עם דרישות חשבון נפש זה. חודש אלול מבטא אפשרות להזדמנות שנייה, להשלים חיסרון, לתקן קלקול. בראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל את הלוחות השניים לאחר ששבר את הראשונים בעקבות חטא העגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד משה והלוחות בידו, ובישר לעם שסליחתם התקבלה. מאז, ארבעים הימים מתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים הם ימי רצון, תשובה וסליחה. מכאן, בחודש אלול יש לכל אחד הזדמנות לעשות מעין חשבון נפש, שבו הוא בוחן את הישגיו, הצלחותיו וכישלונותיו במהלך השנה החולפת.
מלבד היותו של חודש אלול יום של חשבון נפש, הוא חודש של אהבה והתקרבות רבה יותר בין הבורא לנבראים. אחד מראשי התיבות המיוחסים לחודש הם: "אני לדודי ודודי לי". "דודי" הוא כינוי מיוחד ב"שיר השירים" לאהבה וכמיהה לאהוב. הכוונה היא שאם בחודש אלול אני לדודי, כלומר אני מתאמץ בכוחותי לגלות ולאהוב את הבורא, כך דודי לי בעשרת ימי תשובה, בהם נקבע עתיד השנה כולה.
הזקן הוא כדוגמת אותה נתינת כוח הקיימת בחודש אלול. נתינת כוח המאפשרת לאדם להתמודד עם תהליך חשבון הנפש. אף אדם לא ייתעשר או יזכה בשפע אם לא יכין כלי, אם לא ייצא לפעולה בכוחות עצמו. כלומר גידול זקן כשלעצמו לא יביא לאף אחד שפע. אולם הזקן הוא עידוד מלמעלה להכנה של כלי שכזה. הוא כמו המפגש עם המפקד הקרוב מהמילואים בסניף הבנק. בלעדי עזרה זו, אנו מעדיפים להישאר בתוך השגרה ולא להרים את הראש ולהביט מסביבנו, למצוא את נקודות החיסרון ולהשלימן. חשבון הנפש איננו תהליך של הלקאה עצמית על טעויתינו או על מה שפספסנו, אלא לאפשר לנו למצוא ולהגשים הזדמנויות עתידיות, לאור הכרת העבר. י"ג מידות הרחמים הם כלי המסייע בידינו להבין ולממש תהליך זה.
בחודש אלול המלך כמו יורד ממושבו הנשגב ויוצא לשדה, שם כל אחד, קטן כגדול, מסוגל לפוגשו. על-פי המשל, היציאה של המלך לשדה היא כגילוי י"ג מידות הרחמים. מידות אלה יוצרות שוויון ביכולת להכיר את הבורא. שוויון שלא קיים בזמנים בהם רק יחידי סגולה מצליחים להיכנס למשכנו הרם ונשגב. ההיגיון שבזקן הוא לכן במידה רבה אותו היגיון הנעוץ באמירה המשותפת של י"ג מידות הרחמים.
למרות אורכה של הרשימה חייבים להודות כי היא מותירה עוד מספר רב של סוגיות פתוחות, כדוגמת: מה המשמעות של העדר שיעור פנים באשה, מדוע באיסלאם לא נוהגים להתגלח למרות שבנצרות מקפידים על כך, מהן המשמעויות הנרחבות של המהלך האנתרופומורפי, וכן הלאה. שאלות אלה נידונו בחלקן בעבר וכנראה עוד יידונו בהזדמנויות אחרות.
