הוא אינו יכול לשאת עוד בהתחבטות הזו ובהתייגעות בטורח השידוכין… הוא ממש מתייסר… לו רק יכול היה לבקוע את האטימות הזו של קירות ליבו החסומים ולשפוך את המרי הזה… לו רק היה שח את לבטיו ללב רגיש מבין…
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" הוא מעלעל במסכת תענית (כו, ב) שלפניו, "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין…וחולות בכרמים." כמה רחוקים הם הדברים מהמציאות היומיומית של בחור ישיבה…"מחולות? ומה עם כל כבודה בת מלך פנימה"? הוא תוהה.
"ומה היו אומרות? "בחור, שא עיניך, וראה"…
"לשאת עיני? אנה??" הלוואי שידעתי לאן לפנות, ואלי מי תהינה עיני נשואות כדי לדעת כיצד לצאת מהסבך הזה.."
"מה אתה בורר" ממשיכה המשנה.
"איני יודע מה אני בורר..אני חש מבולבל ואובד עצות" הוא משיב לשורות שעלי העמוד.
"אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" ממשיכות המילים לבצבץ מבין השורות במסכת.
"עתה אני אבוד לחלוטין!" הוא כמעט מתייפח. "מה אם כן, פשר הברייתא המובאת בגמרא: "יפהפיות שבהן, מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי"!
"רבש"ע"! הוא חש את נשימתו הקצרה…"הכלום, לא הצהיר החכם מכול אדם כי שקר החן והבל היופי, כיצד ,אפוא, מתיישב הדבר עם אין האישה אלא ליופי?? מהו ההבדל בין חן ויופי??"הוא מוטרד כ"כ.
"מכוערות שביניהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים" הפעם הוא חש שסוע ולכוד בכורים איומים של סבך…"מדע שלא אקח מקח לשם שמים מן העשירות, המיוחסות או מבין היפהפיות??הוא נצטחק כשהמרירות צורבת לו…
רגשות אשמה בוקעים מהרבד שבתת מודעותו…"בררן שכמוך!" הוא חומד לצון לאותם שרידי הכרה שנותרו בו מן המערבולת.
"אלוקים" הוא מזדעק, "אני לגמרי מבולבל".
"צאינה וראינה" אומר המלך שלמה לבנות ירושלים. הוא ממשיך לעלעל בגמרא. "גם אני משתוקק לצאת מהמקלעת החונקת הזאת ומתוך צרות העין והאופל ולראות…"בעטרה שעטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו"
"מי יבאר לי את הכתוב?" הוא ממלמל. "מי"? ראשו רכון עתה וגבו שחוח..העטרת שעיטרה אותו אימו העלתה בו אסוציאציה של פורים ולא עטרת של שלמה ביום הכיפורים..
מגע רך ועדין מעורר אותו לפתע מהזיותיו ודמות אבהית ניצבת לפניו..
"רוצה ללמוד בחברותא?" חוקר אותו הלז.."חז"ל אומרים שלימוד כזה הוא מעין ברזל המחדדת את זולתה" ממשיך הלה לדרבן אותו.
"אני מתקשה כ"כ להבין את הסוגיה שלפני..אני מצוי כאן במבוא סתום..אולי, תצליח ללבן את הנושא הנדון כאן…" הוא מגמגם .
הוא חש טפיחה מלבבת על השכם, חיבוק קל ונימה מעודדת קוראת לעבר מבטיו הנודדים:
"משנה מעניינת מאוד בררת לך"
"מעניינת מאוד אך אינה מובנת לי כלל!" הוא מהמהם ונושא את עיניו בתחנונים לעברה של בבואת החסד הרוכנת אליו ברוך.
"החסידות רואה פה סמלים." מבאר לו המשפיע "יש כאן יציאה מן השגרתיות, והתנשאות מעלי אותה תפיסה חומרנית ומצומצמת של חיים." מתלהב המשפיע.
"לא היו ימים טובים לישראל" קורא המשפיע מהגמרא שלפניהם
והבחור מהרהר:"ושמא הם תחילת ימים טובים אף עבורי.."
"החסידות מחיה את הימים שלנו… היא מבארת מהי משמעותה העמוקה של היופי.. היא מדגימה מהו חן ומיישמת זאת באופן אקטואלי, בשימוש מעשי… בוא נראה כיצד מהוות מעלות היופי, העושר, היחוס והכוער פוטנציאלים אדירים לרקע של נישואין של קודש" מתלקח הרב ומבטו של הבחור בוהה בו ופיו נפער.
"שקר החן והבל היופי הוא בסיס שעליו מושתת חינוכנו, הכיצד תפריח זאת העובדה שאין האישה אלא ליופי?" הוא חוקר. המבין רבו מהו יופי? הכלום, יש לו כל זיקה לכך? הוא תוהה.
”מדוע יש להבליט ולהדגיש את עניין הכוער?..הכיצד מצפים מפלוני להתעלם מהעובדה? הוא מקשה.
והמשפיע מחייך במשובה ומשיב לו במפתיע: "אדרבא, הכוער כאן מהווה סמל אדיר ומהווה סיבה וגורם לתשתית נהדרת לנישואין רצויים"…
הבחור נבוך מאוד, ובתוכו פנימה הוא מהרהר נוגות "איני רוצה להתנסות בכך"
"מוזר לך??" שואלו המשפיע כמבין לרוחו והוא מהנהן…
המהווה העטרת אף היא סמל? "הוא חוקר. "ומה בדבר המחולות"?? הוא מתרגש נסער.
הדריכות שלו מטרידה את הרב והוא מבקש להרגיעו קמעה, אך רגשות סהרורים מציפים אותו וקשה לו מאוד להפיג את שכרותו.
"אני חש איך החסידות הזאת חודרת לנימים הדקים שבנשמתי.. היא מבינה לרוחי.. היא מנשימה את הרוח לקרבי ומזרימה את החיים בעורקי" הוא מתנשף.."אלוקי" הוא זועק, "הכיצד חייתי עד כה??? הכיצד חיים המה? הכלום אין יודעים הם מה נבצר ונמנע מהם??" הכלום טועמים הם יופי, יחוס ועושר חסידיים?? היודעים הם להעריך כוער?? אני טרם יודע…
ואת חוט המחשבות המציפות אותו קוטעת נימה רגועה שיש בה חן ונועם.
עתה הוא קשוב כ"כ ומבקש לרכז את דעתו הפזורה..הכיצד יצליח הלה לערוך סדר באנדרלמוסיה שבתוכו? הוא משתאה.
"כל אחד מבני הזוג מייחל לפתוח את מערכת החיים המשותפת שלהם מתוך רקע מטוהר, מבלי שהפגמים מהעבר יפגעו ומתןך בטחון שה' מחל להם, בט"ו באב כשהירח השתקף אז במלואו..וה' מחל לעם וויתר לחמישה עשר האלף הנותרים ממתי המדבר והם יצאו מן השוחות כשהם חיים, (חוזר על עצמו מאז תשעה באב) נועד יום זה וגם יום הכיפורים לרקע תואם של עת לבנות את התשתית לנישואין כשרים" עוצר לרגע המשפיע ובוחן את תגובת הבחור.
"מסכים" מחייך הלה כשהוא מסתיר קמעה את האדמומיות שמציפה אותו.
"ימים טובים לישראל!"הוא קורא בבבת צחוק.
"בכול מאורע שהוא, היו ראשי העם מקפידים על הפרדה ניכרת בעם כדי למנוע פרץ..אך לא בימים אלו..כי אז הצטיין העם בטהרתו ובצניעותו להפליא.."
"והמחול?" תמה העלם.
"המחול מסמל רעיון של מחילה…יש כאן תנועה של נסוגות אחורנית בריקוד המסמלת אות של התבטלות וענוה, הקוראת ומזמינה את המחילה האלוקית , שהיא משתקפת בצעדי הקדימה של המחול, הבאה לאחר תנועת הרתיעה ומשמעותה אהבה ואשר בשלה מתעלם ה' מהכתמים והרבבים שנושא עליו האדם.. ואולם עתה – מחול לו"
"מעניין מאוד!" קורא הבחור כשפניו צוהלות והמשפיע מתבונן בו והוגה:
"ומצהלות חתנים מחופתם"…"המחול" הוא ממשיך "מורה על עטרת מקיפה..על חופה סוגרת המביאה שני ניגודים של בני זוג להרמוניה נהדרת..זהו סמל לאור אלוקי אין סופי בסמל של מעגל הנמשך ממקור התענוג העליון. אור זה אינו נתון למדידה והגבלה, ממש כמעגל הזה שאין לו סוף והתחלה. אור זה הנמשך לחופה מהווה את הסיבה של הזריחה והצהלה שעל פני החתן…
"כיצד אתה מסביר את המשמעות התכנית של מחולות בנות ישראל בכרמים?"
"המחול הזה גם מהווה אמצעי לאחד את בנות ישראל על הרבדים השונים שביניהן ללא הפליה והתנכרות… ולכן יצאו בבגדי לבן שאולין כדי לא לבייש את זו שאין לה..ע"כ שאלה כל אחת מרעותה… לא שמעמדן האישי התבטל בחולן בכרמים אך בהביטן בסמל שלהן-הוא המלך שלמה, שהשלום שלו..הן חלו יחדיו ובהאחדות זו הן היוו את המציאות השלמה של בנות ירושלים, הכוללת את מעלות היופי.. היחוס…העשר…. ואם תאמין, גם את תכונת הכוער.."
"כוער"? זה לא מסתדר לו..
"זהו גם סמל למחול שעתיד ה' לעשות לצדיקים לעתיד לבוא" ממשיך המשפיע להרחיב את הבהרת נושא המחול לבחור הנדהם, .וכול אחד אוחז בעטרתו, (זהו סמל למחול) ומראה באצבעו… על מה הוא מצביע?" שואל הרב," מהי מגמת ההצבעה? בכך נעשית ההבלטה של יחודיות כול פרט המיוצגת במחול,מבלי שתתבטל, ואכן בעתיד,יכוה הצדיק האחד מחופתו הסוככת על ראשו מהצדיק הנמצא מעליו בסולם בו הולכים הצדיקים מחיל אל חיל ברום המעלות.
"מה מפיקים מהתאחדות זו" הוא אינו מבין עדיין את נקודת הרעיון"
"יש כאן השפעה הדדית מהאחד על משנהו ביחודיות המאפיינת כל פרט ופרט. וזהו פשר ההצבעה של כל צדיק במחול.. כלומר, שכול סוג וסוג של עבודת הצדיק ומדרגתו, מושפעים כאן בינות הכול, וכך נעשית ההאחדות מבלי שיחודיות הפרט, הבולטת, תבוטל.
לתענוג זה ולשמחה זו אין גבול בתדמית של מבנה המחול.." הוא חותם.
הבחור מתמוגג והוא קורא בעלץ: "זוהי אצטלה של מחול עבורי.. ממש כמו אותה גלימה מהודרת המוסיפה כבוד למתעטפים בה, כן מעטרת החסידות את הדגמים השונים והזעירים בעולם הזה" הוא אינו מסתיר את התפעלותו." אך הכיצד ניתן לעטר את הכוער ולראותו מתוך האצטלה החסידית"? הוא מפציר.
"כוער" משיב לו המחנך,"הוא סמל לירח המודה, כי אין לו מגרמיה מאומה ושכול אורו וזיוו נמשכים לו מן השמש…"
"האוכל לנחש כי הכוונה כאן לעמידה ענווה של בת ישראל, שאינה מתיימרת ומצהירה על תכונותיה ואינה זוקפת אותן לזכותה היא?" הוא שואל בסקרנות.
"הצדק עימך" מקיש המשפיע בעדינות באצבעו על עלי הגמרא והוא מוסיף "היא אפילו אינה מתייחסת לכך כלל, כאילו היא חסרה תכונות אלה ומדמה עצמה למכוערת..
אך יש מבינות בנות ירושלים, שהן מסמלות עמדה שונה בה ניכרת מודעות למעלות האדם ויש כאן הצהרה מפורשת על כך, אם כי אין כאן רגש של התרברבות אך קיימת כאן מגמה שהיא טהורה לחלוטין" קובע האברך.
"הכיצד?" תוהה הבחור שכול שמץ של התרברבות והפגנת הישות צורמים לו מאוד.
"הכעורות קוראות לבחור לצאת מהמעגל המצומצם שבהבטו, ולהתבונן למעלה לאבינו שבשמים. "שא עיניך וראה" היא קריאה להתעלות נפשית המזנקת ממעגל סוגר ומתנשאת אל על ומצהירה כי מה' נמשך השפע, וכול מה שמשתייך לו לאדם אינו בא לו משלו..ולכן מצטמקת ישותו ..לעומת הגישה האחרת המודעת למעלות, חשה ומרגישה בן, אם גם היא אינה זוקפת אותן לעצמה, אך למשפחתה ולכן היא קוראת:"תן עיניך במשפחה!"
הבחור מתלבט ושואל עצמו למשמע דברים אלה.
הכלום, אין מדברים אליו היופי.. החן..העושר והייחוס?? האם הגיע הוא לרמה של מקח לשם שמים? בתוך לבו פנימה הוא מתקנא בדמויות אציליות אלה המתנשאות מכול זיק ותחושה אישית, אך הוא לכשעצמו אך מבקש להבין את משמעותם של החן והיופי היהודיים כפי שהם משתקפים במחול הכרמים מבלי לעמוד כסתירה לערכי הדת ונוהגה הטהור.
"למה היא אכן כוונת המילים במשנה כי אין האישה אלא ליופי" הוא מבקש לעמוד על דבר מהיבט חסידי.
"באצטלה חסידית?" מגחך המשפיע והוא חוזר ומסכם את מה שהוסק עד כה:
"יחוס, מורה על השתייכותה של בת ישראל למשפחות אישים נשגבים שכול משאלתם בחיים, היא חינוך כשר ומתאים לצאצאיהם..וחזקה לנערה זו שתמשיך במורשת זו ולכן קוראות המיוחסות שאין האישה אלא לבנים".
"ויופי? ועושר? כיצד רואה זאת החסידות?? הוא שוב מקשה.
המשפיע קם ממקומו.."הבה נצא החוצה" הוא קורא, הבחור חש כי עולם חדש נשחף לפניו וגם הוא זקוק להרפיה.
"צאנה וראינה" קורא המשפיע בצאתם מאולם הישיבה, "היא קריאה לצאת מאטמוספרות זורחות מידי..כי שם האור מסנוור מאוד…שם לא ניתן לראות היטב…ש לרדת לעולם מציאותי יותר וממשי יותר כי רק כך ניתן לחוש, ולהבין…" הוא שח ורומז לתלמידו להתקדם לעבר הסף.
אין האישה אלא ליופי
הייחוס, העושר והיופי הם מעלות תורשתיות שרכשה הנערה מהוריה והיא זוקפת זאת לזכותם.
"תנו עיניך במשפחה" הן קוראות במחול.
הייחוס היא חזקה להמשכיות של חינוך כשר שהנערה עומדת להנחיל בביתה, שהרי כך התחנכה היא, וכן קודמיה בשלשלת של דורות מאז אותו דור מפואר אליה היא מתייחסת, והיא רואה בכך את תכלית חייה והדבר מתבטא בהמשך המשנה: "תנו לה מפרי ידיה"
היא מודעת לתכונה זו והיא מייחסת אליה חשיבות עצומה וכך היא ,אכן, מצהירה.
בנות העשירים מתכוונת בהכרזתה שע"י רווח כלכלי ותנאים של עושר, מתרחבת דעתו של האדם.
צמצום וצרות במבטו מעלים אותו אלי שרטון של שבירת הכלים של כעס וחוסר סובלנות וסבלנות, מהרהר הבחור תוך כדי עזיבת כתלי האולם..
אבל הכיצד ניתן ליישב את שתי העמדות המנוגדות של אין האישה אלא ליופי ושקר החן והבל היופי? הוא תוהה. ההפוגה הזאת מותירה אותו בציפיה דרוכה וקשים מאוד הם רגעים אלו עבורו.
הוא חוזר לגמרא…המשפיע אינו בושש לבוא, אך הפעם הוא נושא בידיו כרך של דברי חסידות, ומתוך מסגרת זהב נוצצות בו אותיות בעלות כותרת "תורת חיים".
"פה" הוא מבהיר לבחור "ניתן לעמוד על שאלתך ממבט קרוב יותר לחיים."
"איזה ספר זה" שואל הבחור.. "טרם נתקלתי בו"
"הוא חובר ע"י האדמו"ר האמצעי..בן האדמה"ז… הוא מבאר את העניינים בתורה עפ"י החסידות בצורה מדהימה.."
"כיצד הוא מבאר את עניין היופי??"
"שרה היתה יפת מראה מאוד. רבקה היתה טובת מראה. רחל היתה יפת תואר ויפת מראה."
"מהו ההבדל בין סוגי היופי השונים? מהם מסמלים? הכיצד?"
"יופי של תואר זוהי תפארת, התמזגות נאה בין אברי הפנים, מבלי שתהיה צרימה או חריגה בהשתלבותם למערכת אחת. אף אבר אינו בולט באורך, ברוחב או בצורה העגולה המופרזת שלו ביחס לשאר.."
"ויופי של מראה, מהו?"
"זוהי זריחה של אורות זוהרים בפנים והמוסיפים להם נוי עצום. יופי המראה משמעותי הרבה יותר מיופי התואר בנוגע לקביעת יופין של הפנים"
"ובמשל?"
"יש כאן הרמוניה במידות המתמזגות ביניהן מבלי שתהיה נטיה של אחת מהן מופרזת ביחס לשאר..או הרמוניה של חכמת האדם מבלי שתהיה בה קיצוניות מסוימת לחסד או לצד ההקפדה..יופי זה מאזן של מזיגה והשתלבות…"
"מה מביא למצב כזה שאין כאן שבירה והתפרצות?"
"כשיש המשכה של אור פנימי, עמוק חזק העומד מעלי הכול הוא מגן.. כי כעס ואבוד העשתונות, הם תוצאה של מידת השטות הדוחה את המוחין."
"כיצד ניתן להמשיך אור זה??"
"בספר תורת מנחם לשנת תשי"ט מביא הרבי במאמרו של ר"ה כי ע"י קיום מצוות עשה מתוך שמחה יוצרים כלים נאים. המה מהווים סמל לרמ"ח האיברים ולאברי הפנים שהם בחינת הכלים האוחזים באורות הזורחים של מראה הפנים."
"וכיצד משתלבת שמירה על מצוות לא תעשה במערכת?"
"היא ממשיכה ליהודי אורות פנימיים וסמויים מלמעלה. אור זה מקיף על האדם ומגונן עליו לבל יגיע למצב של שבירה."
"כיצד מתגלם הדבר ביופי התואר ויופי המראה?" הוא ממשיך את הדו שיח.
"האברים מושכים לקרבם חיים ע"י הדם החיצוני יותר. שס"ה הגידים מזרימים לאברים את הדם הפנימי, העמוק ומלא חיים שוקקים יותר. יופי של תואר היא המשכה של מידות ה' ע"י קיום מצוות עשה. ע"י שמירת לא תעשה ממשיכים את המוחין שישלטו על המידות שלא תהיה להן שבירה, אך שתשמורנה על תפארת והרמוניה של התכללות."
"מדוע מתייחס היופי דוקא לנשים?? מדוע אומרת המשנה :"אין האישה אלא ליופי"?
"ה' הוא המשפיע את שפע האורות. כנס"י היא בחינת המקבל והיא נקראת כלה, היות והיא כוללת בתוכה את כול האורות הקדושים והנעלים שה' ממשיך אליה. (זהו סמל של המשכת השכינה לעולם.) והם מתמזגים בתוכה למערכת אחת של תפארת עשירה והמביאים ליופייה. כך מביא האדמו"ר הזקן בסידורו בתפילת "כגוונא" המרמזת על עבודת הברורין של השבוע, שהיא בחינת ליטוש אבנים מזוהמתם והפיכתם לתכשיטים נוצצים, מייפים!"
"האם זוהי הסיבה שהנוי מצוי יותר בנשים מאשר באנשים?" הוא אינו מסתיר על סקרנותו? הכלום, אין הגברים מהווים בחינת כלי לאחוז באור ה'"?
"הגבר הוא בחינת משפיע ואינו זקוק כ"כ כמותה לנוי..ולכן ממשיך אליה ה' אור נעלה בשל היותה (נחיתית יחסית) בתור המקבלת ולכן היא מכונית כשושנה בין החוחים.. החוחים מדגימים את המצב הירוד של כנס"י בעולם הנחות והחומרי ודוקא לשם ממשיך ה' את שכינתו, ואור זה הנמשך אליה הוא המקנה לה את החן והנוי הזה, ביחוד בשל התמזגותו והתכללותו בה במידת התפארת היא נעשית לסמל של כלה (התכללות) נאה.
"שלמה המלך יצא נגד היופי, הכלום, לא ידע דרושים נהדרים שחשפת לפני היום?"מרהיב הבחור לשאול.
"היופי של האישה נועד עבורה כאמצעי לעורר את חיבתה..היופי היא השתקפות של אור ה' הנדמה לזוהר השושנה בשל היותה בין החוחים.. התפארת היא התכללות בסמל של כלה משום היותה המקבלת ולכן היא זקוקה להיות מורכבת וכלולה מכול סוגי ההשפעה..כך היא נעשית כשירה ומסוגלת לקלוט כול סוג וסוג לכשעצמו, ואמנם כל אלו מהווים רק בבחינת אמצעים ולא יופי כמטרת אמת לכשעצמה. בנוסף לכך, גם ההארה הנמשכת אליה בעוה"ז, אינה מהווה את מקור עצמות ה' כגון זה שיפציע בעולם הבא ואינו דומה לו בנצחיותו, וכול ערך שיש הפסק למציאותו אינו נחשב לאמת כמו אותו נחל אכזב שהוא פוסק, אינו מכונה אמת…ולכן מצהיר שלמה כי החן בחינת השושנה הזוכה בחן המלבב הוא אינו נצחי ומדומה להבל שחולף."
"אז איך אתה מסכם את המשנה לאור הזוהר שבחסידות הנזרה עליה?"
"הסמל שבכעורות מורה על עוצמה של אמת, כשהאדם אינו מיחס חשיבות יתרה לייחוסו, עשרו ויופיו ומצידו הם כאינם קיימים, בסמל של כוער הנעדר יופי…
הדבר מתבטא במשנה במילים:" בחור שא נא עיניך.."השמימה."..ולכך מרמזות המילים ביום שמחת ליבו..זהו בנין ביהמ"ק שזכה בו שלמה המלך, וזאת לא משום שיופיו, ייחוסו ועשרו תפסו בעיניו ערך ראשי, אך אדרבא, בעיניו הם לא נחשבו לכל מציאות . שלמה ביקש את ה' בלבד ואליו נשא את עיניו,
ולאלו המשתמשות בהכרזה של ערכים אלה כתשתית לבנות את עתידן ומייחסות את החשיבות הזו למשפחותן , קוראת המשנה לראות בעטרה שעיטרה אותו אימו של שלמה" מסכם המשפיע את הבהרתו על המשנה באור החסידות.
"ולפועל?"ממשיך הבחור לתמרץ את משאבי הנפש של רבו."ולפועל?"
"ולפועל" מניח המשפיע את זרועו על כתפו של הבחור ומאמץ אותו אליו בחום.."ולפועל" הוא לוחש לו בארשת של חיוך מלבב, "שא נא עיניך השמימה, והתפלל מתוך נימי נשמתך,אומר הרבי, שתכוון "בעבודת הברורין" שלך למיועדת שלך משמים!"
הבחור תוהה לרגע, הכלום לא ידעתי מראש, עוד בטרם הדרוש של מורי, כי התפילה היא, היא הדרך???
ופתע נצנצו שביבי ברק במודעותו "צאינה וראינה"..לצאת מהסבפירות הבהירות והעליונות, ולרדת לעולם מציאותי..ממשי של הצעות ושידוכים כשהתפילה בראש.
הכלום, נבוך הוא עדיין? זוהי שאלה של מזל.
בברכה לבשורת טובות ולמזל טוב!
(עפ"י ליקוטי תורה שיר השירים, ליקוטי שיחות יט,כד סידור האדה"ז, תורת חיים לאדמו"ר האמצעי)
