הרב זלמן פריס ורעייתו ממרכז חב"ד במנהטן, מסבים איתנו לשולחן השבת. זלמן עובד עם בעלי תשובה. אני מתבוננת בו בעיון. מסיונר אמיתי. הרי כולם אומרים שהחב"דניקים מסיונרים. בואו נראה מה הוא יעשה לי. זלמן, בעיקר מקשיב לי. הוא בכלל לא מדבר ולא מספר לי כלום. פשוט מקשיב. ובוחן אותי בעיניים נבונות.
כדרכי אני משתלטת על השיחה, ומלינה על דברים ששמעתי בכינוס והפריעו לי. זלמן מקשיב, שואל המון שאלות, מנסה להבין. אני לא מבינה איך אפשר לשלוח ילדים כל כך צעירים ללמוד בחו"ל, אני מזועזעת. מנסה להסביר לו למה אני מרגישה, יהודיה בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, גם בלי לקיים את כל תרי"ג המצוות.
זלמן הוא קנדי ואני מדברת אנגלית, שפה שאני מאמינה שאני שולטת בה. אבל מדי פעם מיקה צריכה "לתרגם" לו את דברי, כי היא אישה, ומטבע הדברים ניחנה באנטיליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. היא מסבירה לו את הדקויות של כל מה שאני אומרת. אני מרגישה כאילו אני מכירה את האשה הזו מאז ומתמיד.
הבית של מיקה ויוסי סופר בקראון-הייטס, בו התארחי בשבת הוא כמו תחנת רכבת. כל מיני אנשים שהם כלל לא מכירים ישנים אצלם רק בגלל שתקופת הכנס היא תקופה עמוסה במבקרים בקראון הייטס וכולם נוטלים חלק בנטל. זוג צעיר שזה עתה נישא מקבל את חדרו של אחד הילדים. בשעת לילה מאוחרת מאוד הם פותחים את הדלת ונכנסים. ושוב יוצאים. ושוב נכנסים. אורחת בגיל ההתבגרות שהמשפחה המאמצת שלי התבקשה להלין גם כן נכנסת עם שיירה של חברות אחריה. הבית כמרקחה. או ליתר דיוק כתחנת רכבת. אנחנו יושבים אל השולחן ומדברים עד אחרי חצות.
הנשף – עם בת הזוג מוונצאולה
ביום ראשון בערב מתקיים הנשף-בנקט – שיא כנס השליחות – חגיגה של כ-2,000 נשות חב"ד במלון מריוט. לכבוד האירוע אני נוסעת ל"מייסיס" לקנות בגד הולם וצנוע. למרות שזה הביקור הראשון שלי ב"תפוח הגדול", זו אחת משתי גיחות קצרות שלי ויחידות למנהטן. במהלך השבוע הזה לא הרגשתי צורך כלל לבלוע את ניו יורק. הרגשתי מאוד מסופקת בקראון הייטס. מכל הבחינות.
באירוע אני רוקדת עם החסידות בטורים אינסופיים של שמחה ורכבות אנושיות של משובה. על מסך גדול מקרינים ומקריאים את שמות כל הסניפים של חב"ד בעולם. התרועות הן ביחס ישר לגודל הסניף. רוסיה וארה"ב מקבלות תשואות רבות. אבל במקום הראשון עומדת כמובן ישראל. וזה נורא נורא מרגש. נכון. אני סנטימנטלית חסרת תקנה אבל זה עושה לי את זה. אני מודה. מילכה מוונצואלה גוררת אותי למעגלי הריקודים האינסופיים ולא נותנת לי לשקוע במחשבות.
בפגישה האחרונה שלי עם זלמן שמוטקין – הוא הקשיב בשקט לסיפור שלי על אבא. שבערוב ימיו (והוא מת בדמי ימיו) הגיע לשכונת מאה שערים, בה גדל בילדותו. קבוצת תושבים מקומיים קיבלה אותו ואת אימי באיומים של סקילת אבנים עקב לבוש לא צנוע מספיק לטענתם. והוא צעק עליהם בשארית כוחותיו: "אני גדלתי פה. מי אתה שתגרש אותי מפה?" שמוטקין מקשיב ועיניו משדרות כאב. אני מבטיחה להיות בקשר ולהמשיך את הדו שיח.
בסוף הביקור מיקה ואני נפרדות בחיבוק. היא אומרת לי: איריס. את השפעת עלי. אל תשכחי את ההסכם שלנו. אמרתי לה שאני מתחייבת להדליק נרות בשבת ומבקשת ממנה בתמורה להגיד גם שבת שלום ולא רק "גוטע שאבעס". אין לי שום דבר נגד המאמע לושן (יידיש) אבל 'שבת שלום' כל כך יפה בעיני. במיוחד בגלל המשמעות הכפולה של המילה שלום אותה אני מזכירה למיקה. 'מתי תחזרי?', מגיעה השאלה המתבקשת. אני כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה.
תם ולא נשלם
אז אתם בטח רוצים לדעת את שאלת המיליון הדולר? האם החלטתי לחזור בתשובה כתוצאה מהביקור? שאלה שהטרידה רבים ממקורבי לאחרונה. התשובה היא לא. או אולי עוד לא. אני לא חושבת שאני במקום של חזרה בתשובה כי על פי דרכי שלי אני כבר דתייה.
אבל כן החלטתי לנסות להפסיק לעבוד בשבת כי היה לי נורא נורא כיף לעשות את ההפוגה. אני בטוחה שכמה חברים במשפחתי יראו בכך חדשות מהפכניות לכיוון החיובי. אני מאמינה שהנסיעה הזו לא היתה מקרית. אני מאמינה שייקח לי עוד הרבה זמן לעכל ולהפנים את מה שעבר עלי בקראון הייטס. אני מקוה להגיע בשנה הבאה לבר מצוה של מנדי, הבן הבכור של מיקה ויוסי.
