א.
"סטאלין". איש הפלדה. זה היה כינויו הרשמי של האיש צמא הדם ששמו המלא היה יוסף ויסאריונוביץ דז'וגאשוילי. עריץ זה שלט כנשיאה של ברית המועצות במשך שלושים שנה וניהל שלטון ללא מצרים בעריצות שלא הייתה דוגמתה. בשנות שלטונו נשלחו מאות אלפי אזרחים סובייטים לסיביר במסגרת מדיניות ה'טיהורים' שלו ורבבות חוסלו בהוראתו.
אזרחי ברית-המועצות לא זכו לקבל ממנו מנת חסד. כך האזרחים ועל אחת כמה היהודים ברוסיה שסבלו שבעתיים.
אם לא די בכל הצרות שחולל העריץ בשנות שלטונו, הרי אלו הגיעו לשיאן באחרית ימיו. שאיפתו האחרונה הייתה להביא לחיסולם, רחמנא ליצלן, של שלושת מיליון היהודים שנותרו בברית-המועצות, לאחר השואה האיומה שפקדה את עמנו. היה זה שיא השיאים של מלחמת הטירוף שניהל סטאלין כנגד העם היהודי. במוחו האפל עלה רעיון חדש-ישן – להגלות המוני יהודים לסיביר ולהעסיק אותם שם בעבודות כפייה עד שתצא נשמתם, ממש באותן שיטות רצחניות שנקטו הנאצים ימ"ש.
לצורך כך הקים סטאלין את "הוועדה לגירוש היהודים", וזו הייתה כפופה לו ישירות. מזכיר הוועדה, ניקולאי פוליאקוב, העיד לימים כי הוועדה עסקה בריכוז רשימות ענקיות שהיכילו את שמותיהם של כל היהודים בברית המועצות. הרשימות הוכנו בעזרת פקידי משטרה ואנשי המשטרה החשאית. גם מפעלים גדולים שהעסיקו יהודים, וכן ועדי-בתים – כולם התבקשו לדווח על כל יהודי שמתגורר או עובד אצלם. מלאכת איסוף השמות וריכוזם נמשכה במשך חודשים ארוכים – רשימת המיועדים להישלח לסיביר.
החזקתם והעסקתם של שלושה מיליון איש במחנות בסיביר, הייתה משימה קשה ומורכבת. משום כך, החליטה ועדת הגירוש שלא כל היהודים "יזכו" להגיע למחנות ההשמדה בסיביר. חלקם יהיו נידונים להרג על ידי אספסוף זועם שישתולל בחוצות הערים ויכה בהם בהמוניהם. אחרים היו אמורים למות בתאונות דרכים מבוימות של רכבות המסע עוד בדרך לסיביר, או שהמון-העם הזועם ירצח את היהודים נוסעי הרכבות בשעה שהרכבות תעצורנה בתחנות שבדרך. רק כמחצית מהיהודים היו אמורים להגיע לבסוף למחנות בסיביר. אם לא די גם בכל אלה, ועדת הגירוש תכננה גם מה ייעשה ברכושם הרב של מיליוני היהודים…
על מנת להביא להסכמת דעת הקהל במדינה לצעד נורא וזוועתי כזה, הכין סטאלין בעזרת עוזרו האכזר לאוראנטי בריה ימ"ש, תשתית תעמולתית רחבה שמגמתה להוכיח כי היהודים אינם נאמנים לברית-המועצות, ולכן יש להרחיק אותם מריכוזי האוכלוסייה ולגרשם לסיביר.
סטאלין לא נרתע מלממש את מזימותיו. זו לא הייתה זו הפעם הראשונה שסטאלין ביקש לגרש עם שלם. הוא כבר עשה כך כמה שנים קודם לכן, כאשר גירש את העם בני הטטרי ובני מיעוטים אחרים מאדמותיהם. ובכל זאת, הפעם היה מדובר בצעד אכזרי הרבה יותר – הגליה המונית של יהודים מכל פינה בברית המועצות אל מחנות הריכוז בסיביר.
כדי להצדיק גם את גזירת הגירוש הזאת בעיני המון העם, הטיל הצורר על הדוקטור דימיטרי צ'סנוקוב להכין חומר הסברה שיוכיח כי היהודים מפריעים להגשמת תורת המרקסיזם ורעיון הקומוניזם, ועל כן הם 'אויבי המשטר' ו'אויבי העם', ובתור שכאלה אחת דתם למות.
עם תחילת חורף תשי"ג, החלו יהודי ברית-המועצות להריח ריחות חריפים של אנטישמיות, ריחות שנדפו גם אל יתר מדינות הגוש הקומוניסטי. בפראג בירת צ'כיה, לדוגמה, נערך משפט ראווה ובמהלכו הועמדה לדין קבוצת מנהיגים קומוניסטים יהודים בצ'כיה שהואשמו בניסיון להחזיר לצ'כיה את שלטון הקפיטליזם. לאחר שרוב הנאשמים ב"משפט פראג" הורשעו ונידונו למוות, החלו היהודים ברחבי ברית-המועצות להרגיש שביטחונם האישי הולך ומתערער.
אף על פי כן, עדיין לא בשלה הקרקע להוצאת גזירת הגירוש ההמוני לשלב המעשי שלה. האזרח ברחוב הרוסי עדיין לא קנה את הסחורה ולא ראה ביהודים אויבי האומה, כפי שביקש סטאלין להציגם. לשם כך הוא החל לרקום עלילה גדולה, זדונית ומרושעת שתצדיק את תכניתו לחסל את כל היהודים בארצו, עלילה שתופץ בכל רחבי ברית המועצות ותסעיר את הציבור הרחב.
זה היה הרקע לעלילת הרופאים.
ב
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". נשיא הדור ומנהיגו, הרבי, ידע את אשר מתרקם בחשאיות בלשכתו של העריץ, וכמרדכי הצדיק בשעתו, פעל לקדם את פני הרעה בכלים השמימיים שבידו.
במבט לאחור, אפשר להיווכח כי באותם ימי חורף שבשנת תשי"ג, הרבי חש בסכנה המאיימת על חלק גדול מהעם היהודי. כך היה בהתוועדות שנערכה בשבת פרשת וירא, כ' במרחשוון תשי"ג, כאשר הרבי החל לנגן ניגון חדש שעד אז לא הושר מעולם בהתוועדויותיו. באמצע קטע הניגונים שבין השיחות, הרבי שאל לפתע:
"אולי יש כאן מישהו שיודע לנגן את הניגון 'אני מאמין?'"
אחד הנוכחים בהתוועדות החל לנגן את הניגון המפורסם ששרו יהודים בהיותם בגטו – ואחריו המשיך כל הקהל. מיד בהתחלת הניגון, נשתנו פניו הקדושות של הרבי והפכו לרציניות מאוד. הרבי סימן בתנועות ידיו הק' שינגנו את הניגון בחזקה, וגם הוא עצמו הצטרף בקולו הק' יחד עם כל המסובים. מי שהכיר וחש בנפשו את אווירת הימים ההם בקרב יהודי ברית-המועצות, כנראה לא התפלא לשמוע את הניגון…
בהתוועדויות שהתקיימו באותם ימים, הִרבה הרבי לדבר על חושך הגלות ההולך וגובר, ועל מעלתם העצמית של בני ישראל שבכוחה יתגברו על החושך. וכי למרות העובדה שבני ישראל נמצאים בשלטון אומות העולם, יש בכוחם שלא להתפעל מההעלם וההסתר ולעמוד בתוקף, ודבר זה פועל חלישות בקליפה.
איש גם לא הבין מדוע לפתע, בעיצומו של יום חורף לא בהיר – כ"א בטבת תשי"ג – הוציא הרבי לאור מאמר דא"ח חדש, אף על פי שאותו יום לא חג היה ולא יומא דפגרא. מאמר זה עוסק במעלת מסירות-הנפש של בני ישראל בתקופה בה קשה לקיים תורה ומצוות, ואם זה מה שעלה בגורלנו בזמן הגלות, בוודאי יש לנו כוחות להתגבר על זה.
יומיים לאחר מכן, בהתוועדות שבת שמות, כ"ג בטבת, הזכיר הרבי במפורש את משטרו של סטאלין ברוסיה והפליא מאוד את מעלתם של היהודים שנדרשים להתחבא ולהסתתר כדי לקיים מצוות הנחת תפילין, שומרים שבת חרף סכנת איבוד הפרנסה, נוסעים למרחקים כדי לטבול במקווה, ולומדים תורה במרתפים, וכל זה למרות הדוחק במחשבות על הפרנסה, הרעב ללחם וגם הדוחק בנעליים…
ג
כ"ו בטבת תשי"ג. מוסקווה. סוכנות הידיעות הרשמית של ממשלת ברית-המועצות מפרסמת בעיתון הרשמי 'פראבדה' את ההודעה הבאה:
"לפני זמן מה גילו מוסדות המדינה קבוצה טרוריסטית של רופאים, ששמה לה למטרה לקצר את חייהם של מנהיגים סובייטיים שונים באמצעות ריפוי מזיק. רוב הרופאים המרצחים היו קשורים בארגון היהודי הבין-לאומי הבורגני-הלאומני 'ג'וינט', ומקצתם בשירות האינטליג'נס הבריטי. הם קיצרו את חייהם של א' ז'דנוב וא"ס קורצ'וב. כמו כן ביקשו להתנקש בחייהם של מפקדי הצבא. החקירה תסתיים בעתיד הקרוב".
בהמשך ההודעה פורטו שמותיהם של תשעה עצורים, כולם מגדולי הרופאים ברוסיה בימים ההם – שישה מהם יהודים.
מאותו היום החלה להתגלגל הפרשה המזוויעה של עלילת-דם, שלימים התפרסמה כ"משפט הרופאים". ההודעה פורסמה בהבלטה בכל העיתונים ושודרה ברדיו. כל הפרסומים היו מלווים ב'פרשנות' שהייתה למעשה הסתה ארסית כנגד היהודים בברית-המועצות ונגד היהדות העולמית. הפרשנים וכותבי המאמרים קראו לציבור להיזהר מפני "אויבי העם" וביקשו מכל האזרחים להגביר את הערנות מפני "מחבלים בדמות רופאים". במוסדות ציבוריים מכל הסוגים – בבתי-ספר, במוסדות להשכלה גבוהה, במפעלים ובמחנות הצבא, ובראש ובראשונה בכל המוסדות הרפואיים – התקיימו 'אספות הסברה'. הדוברים, אנשי המפלגה והמשטרה החשאית גינו את 'הרופאים המרצחים' וקראו לציבור לשמור על עצמו מפני מחבלים נוספים שמתחזים כרופאים…
ההסתה האנטישמית הפרועה גברה והתחזקה מיום ליום. רבים מהמאמרים בעיתונות לא הזכירו במפורש את המילה "יהודים"; הם הסתתרו במסווה של נוסחאות כגון "קוסמופוליטים חסרי מולדת, לאומנים, בורגנים, סוכנים ציונים", וכדומה. אולם לאיש לא היה ספק למי הכוונה.
אלו שהכירו את מהלכי הממשלה בראשות סטאלין העריץ, בוודאי שיערו כי מדובר בעלילה חסרת שחר ובעוד תרגיל פוליטי של הצורר. גם רופאים בכירים רבים שהכירו את הרופאים היהודים העצורים היכרות אישית, ידעו בוודאות כי מדובר בעלילת-כזבים. הם ידעו היטב שכל העצורים חפים מפשע ויש כאן פשוט עלילה שפלה. אולם רוב העם הושפע מהתעמולה המסיבית והאמין לגרסה הרשמית. חולים לא-יהודים החלו לחשוש מלהיבדק אצל רופא יהודי. בד בבד, המוני יהודים איבדו את משרותיהם. הפיטורים התרחשו במיוחד במכוני המדע, באוניברסיטאות, וכמובן במרכזים רפואיים.
ההסתה הלכה וגברה מיום ליום, ועל יהודי ברית המועצות נפל פחד נורא. הם ציפו למשפט-הראווה בחרדה גוברת והולכת. היה חשש רציני מאוד כי אם וכאשר יורשעו הרופאים העצורים ח"ו – ובכך לא היה כל ספק – יעמדו יהודי רוסיה לפני סכנה מוחשית של פוגרומים רחמנא ליצלן, ממש כמו בימי הצאר, כאשר הפוגרומים היו תופעה שבשגרה.
המשפט עצמו היה מבוים היטב, מתחילתו ועד סופו. הרופאים היהודים הואשמו בניסיון להרעיל אישים בצמרת השלטון במטרה לחסל את מנהיגי ברית-המועצות אחד לאחד. במהלך חקירתם הודו כל הרופאים היהודים באשמה, לאחר שעברו סדרת עינויים. גזר הדין – הוצאה להורג בתלייה – הוכן מראש. גם מקום התלייה כבר נקבע.
לאחר 'ההודאה באשמה', הגיע המשפט לסיומו וגזר הדין המתוכנן עמד להינתן בפומבי. ואז, לפי תכניתו השטנית של סטאלין, היו אמורים לפרוץ באופן ספונטני, מיד לאחר ההרשעה וביצוע גזר הדין, פוגרומים נגד 'אויבי המשטר'. היהודים ברחבי ברית המועצות עמדו להיות מותקפים על ידי האוכלוסייה המקומית הזועמת.
התכנית של סטאלין הייתה מסודרת ומחושבת עד אחרון הפרטים: הרופאים יורשעו, התמרמרות המון-העם תגיע לשיאה, וברגע האחרון תיחלץ הממשלה, כביכול, להגנת היהודים. ה"הגנה" תתבצע על ידי הגליה המונית של היהודים לסיביר ולקאזחסטן.
סטאלין גם קבע את לוח-הזמנים ליישום הגירוש: בחמישה במארס (י"ח באדר) יתקיים משפטם של הרופאים, ושבוע לאחר מכן, בשנים עשר במארס (כ"ה באדר) תתבצע הוצאתם להורג. מיד לאחר מכן יוחל בביצוע תכנית הגירוש. שבועיים-שלושה לפני מועד הגירוש המתוכנן, כבר הוכנו בתחנות הרכבת של כל אחת מהערים הגדולות בברית-המועצות עשרות רכבות שהמתינו לקליטת היהודים ולהובלתם לסיביר. במקומות סגורים וסודיים בסיביר הקפואה הוקמו בזריזות מחנות ריכוז עם צריפים שנועדו לאכלס מאות אלפי יהודים.
כעבור שנים רבות התברר עוד כי המזימה לא הסתכמה בכך – לא סתם גירוש למחנות עבודה בסיביר, אלא שילוח למחנות השמדה כפי שהקימו הנאצים שנים ספורות קודם לכן!
אף שיהודי רוסיה לא חלמו באותה שעה באיזו צרה הם נתונים באמת, ואפילו לא חשבו עד כמה עליהם לחשוש לעתיד, הם סבלו לא-מעט צרות שהתחילו כבר לרחף על ראשם. ככל שהתקדם מועד "משפט הרופאים", יהודים ברחבי ברית-המועצות סבלו יותר ויותר מעלבונות וגידופים, מביזיונות וחרפות. הם הושפלו ונרדפו בכל מקום. ברחוב, במקום העבודה וגם בקרב השכנים. השנאה הגיעה לממדים כאלו שיהודים נמנעו מלצאת לרחוב. היו גם מקרים שזרקו יהודים מהאוטובוס תוך כדי נסיעה…
"משפט הרופאים" צבר תאוצה. התעמולה הארסית גברה מיום ליום. התחושה של יהודים רבים בכל העולם הייתה שכלל ישראל ברוסיה – בשלטונו העריץ של סטאלין – עומד לפני סכנה מוחשית נוראה. שום מוצא לא נראה באופק ויהודים בכל העולם שפכו שיחם ודמעתם לפני היושב במרומים.
ד
יום שלישי, י"ד באדר. חג הפורים תשי"ג. ניו-יורק. קהל גדול נאסף במוצאי פורים להתוועד במחיצת הרבי. עשרות מהנוכחים בהתוועדות היו יהודים מרוסיה שרק לפני שנים מספר יצאו מאחורי מסך הברזל. חלקם 'ישבו' בעצמם תקופות ארוכות והרגישו את נחת זרועו של סטאלין על בשרם ממש. הם וחבריהם בוודאי לא יכלו שלא לחשוב על אחיהם הנתונים היום בצרה ובשביה ובסכנה נוראה מאחורי מסך הברזל.
ההתוועדות, כדרכו בקודש של הרבי, נמשכה שעות ארוכות. במהלך ההתוועדות אמר הרבי אחת-עשרה שיחות קודש. כדרכו בקודש, בתחילת ההתוועדות אמר מאמר חסידות עמוק מאוד המבוסס על הפסוק במגילת אסתר "ויהי אומן את הדסה". לאחר מכן המשיך באמירת שיחות בעניינא דיומא, כשבין לבין שרו ניגונים ואמרו 'לחיים' כנהוג.
שעות הלילה התקדמו במהירות. בשעה של לפנות בוקר, חוורו לפתע פני קודשו של הרבי ונעשו להבים מתוך דבקות מיוחדת. החסידים כבר זיהו כי מדובר באותה דבקות שלפני אמירת מאמר חסידות, דברי אלוקים חיים. כולם היו בהפתעה, שכן אף לא פעם נאמרו שני מאמרים בהתוועדות אחת.
אחרי דקות אחדות, בעוד הכול ממתינים למאמר ועל פניו הק' ניכרות היטב הרצינות והדבקות המיוחדת – פתח הרבי והפתיע בסיפור:
"בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הצאר, הורה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. לאור זאת, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה. הוא הגיע בפשטות גמורה רק כדי לקיים את ההוראה של הרבי. מובן שהוא עשה זאת לאחר טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי. לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו – ראה אנשים עומדים ומכריזים "הו-רה", ועמד גם הוא והכריז "הו-רע, הו-רע, הו-רע"…
בספרו זאת, תיאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד – הוא עצם את עיניו, הרים את שתי ידיו יחד כלפי מעלה והכריז שלוש פעמים "הו-רה הו-רה, הו-רה". כשציבור החסידים שנכח בהתוועדות ראה את הרבי עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו הקדושות יחד כלפי מעלה ומכריז כך שלוש פעמים "הו-רה, הו-רה, הו-רה" – לא הבינו החסידים מה קורה כאן…
אחרי שסיים הרבי לספר את הסיפור, הסתובב לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב הוא עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה ומכריז שלוש פעמים "הו-רה, הו-רה, הו-רה"…
אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו, ושוב סיפר את כל הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד. ושוב הסתובב הרבי לאחוריו, לעבר זקני החסידים שישבו שם, ושוב סיפר את הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד…
אלה היו המילים המפתיעות והמדהימות שהרבי השמיע, מתוך דבקות, כשפניו הק' יוקדות באש-קודש.
ציבור הנוכחים בהתוועדות היה נסער ונרגש, וכמובן – מופתע. אבל חסידים – שפיקחים הם – מיד הבינו שיש דברים בגו, והדברים שמימיים, נעלמים ונסתרים. ואז, מתוך התעוררות גדולה, קמו כולם על רגליהם והכריזו יחד בהתרגשות שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"…
בין כה וכה השעין הרבי את ראשו הקדוש על גבי שתי ידיו על השולחן במשך דקות ארוכות, כשציבור החסידים נותר מופתע המום ולא קולט מה קורה פה. חלק מהחסידים ניגנו ניגונים, ואחרים שוחחו בתדהמה על המתרחש ברגעים אלה – קודם היה המחזה עם הסיפור המופלא, ומה קורה עכשיו?…
החסיד הרה"ח ר' יצחק גולדין ז"ל, חסיד קשיש יוצא רוסיה, פנה באותן דקות אל הרה"ח ר' מנחם מענדל שם טוב שעמד לידו ואמר לו:
"לי ברור שהרבי הורג עכשיו את סטאלין!"…
כעבור דקות ארוכות הרים הרבי הרים את ראשו, והחל באמירת המאמר השני באותה התוועדות מבוסס על הפסוק במגילת אסתר "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור".
לאחר ההתוועדות דיברו החסידים ביניהם על הפלא שבאמירת המאמר השני, ובייחוד על הסיפור שקדם למאמר, וכולם הבינו שבוודאי הדבר קשור באירוע חשוב ברוסיה – אך יותר מכך איש לא ידע.
ה
באותן שעות ישב החסיד הרה"ח ר' אהרן חזן בביתו שבמוסקבה יחד עם עוד כעשרים וחמישה יהודים.
עצם הסעודה הייתה בגדר איסור מוחלט. האווירה ברחוב המוסקבאי הייתה לוהטת כנגד היהודים. אף על פי כן החליט הרב חזן שלא להישבר, והוא, רעייתו ילדיו וכמה אורחים התאספו לסעודת פורים.
מצב הרוח בסעודה היה קודר מאוד. השמשות בחלונות הבית היו שבורות; הן נופצו לילה קודם לכן על ידי השכן הגוי. במקום לשמוח בשמחת פורים, דיברו המסובים על צרותיהם של יהודים בעבר, מעין אלה שהם עדים להן באותה שעה. הרב חזן עצמו נשא דברי עידוד וביטחון.
כשסיים את דבריו, קמו לפתע מהשולחן שניים מהילדים הקטנים, שמו יד על כתף והחלו לרקוד ולשיר! עובדה זו הפליאה את הנוכחים ורוממה את רוחם. אחד מהמסובים לא התאפק ואמר בהתרגשות:
"אם ילדים קטנים רוקדים ושרים – סימן הוא לנס גדול שיקרה לנו"…
ו
4 במארס 1953. י"ז אדר תשי"ג. מוסקבה. קריין הרדיו הסובייטי פותח את מהדורת החדשות בקול עצוב ומספר כי סטאלין חלה בצורה חמורה ואיבד את הכרתו. הודעה רשמית זו על מחלתו של סטאלין הייתה דבר בלתי רגיל בברית המועצות, שכן תמיד נמנעו מלהודיע על מחלתם של אישי הצמרת. ציבור התושבים כבר הרגיש כי סטאלין מת, וגרסת הרדיו נועדה להכין את אזרחי המדינה לקראת המאורע כדי למנוע זעזוע במדינה. אולם הידיעה טרם אומתה לחלוטין.
חלף יום נוסף, ורק אז יצאה הודעה רשמית מסודרת כי הצורר סטאלין, ימח שמו מת מיתה חטופה. ברדיו הממלכתי של ברית-המועצות הודיעו בדרמטיות: "לפני יומיים [התאריך היהודי: מוצאי פורים בזמן ההתוועדות אצל הרבי] חלה סטאלין בצורה חמורה ואיבד את הכרתו ולמחרת בבוקר הוא מת.
מה גרם למותו הפתאומי של סטאלין? כמו כל דבר בימים ההם, הכול היה לוטה בערפל, וכך עד היום הזה. היו שסיפרו כי לקה בשבץ ורק לאחר שלושה ימים של גסיסה – מת. יש מספרים כי הוא מת בתוך התקפת טירוף, אחת מאלו שהיו תוקפות אותו בשנותיו האחרונות, ויש אומרים כי רצה לירות בחברי ממשלתו והם הקדימו רפואה למכה וחיסלו את מי שרצה לחסלם.
בעיתון האנגלי "לונדון כרוניקל" סופר מפי אדם שהיה קרוב מאוד לסטאלין ומיד לאחר מותו של סטאלין ערק לאנגליה, כי סטאלין קרא באותו לילה לווארושילוב, מי שהחזיק בתפקיד הרשמי של "נשיא ברית המועצות" ומסר לידו פתק שבו הופיעה הגזירה שכל יהודי ברית-המועצות יוגלו ויישלחו לבירוביג'אן, ושם יהרגו את כולם!… מטרתו של סטאלין הייתה, רחמנא ליצלן, להשלים את זממו של הצורר הנאצי ימח שמו. ווארושילוב קיבל את הפתק מידי סטאלין, קרא את הכתוב בו ואז זרק בעצבנות את הפתק לעבר פניו של סטאלין. לחוצפה כזו לא הסכין סטאלין מעודו, ומרוב כעס ותדהמה לקה במקום בהתקף לב ואחר כך מת!
היו שגרסו כי סטאלין לא מת מהתקף לב אלא מזריקת-רעל שהוזרקה לו בהוראת ראש הק.ג.ב. בירייה, בעקבות החשש של בכירי המימשל הרוסי שגירוש היהודים יגרום למלחמת עולם שלישית והם חששו מניצחון של ארה"ב שימוטט את רוסיה לחלוטין.
שלא כהמן בשעתו – הרי שמוסקבה לא צהלה ושמחה. אולם יהודי רוסיה נשמו לרווחה. הם לא יכלו לתאר לעצמם סיום מוצלח ומופלא יותר לעלילת הרופאים…
בן-לילה התהפכו היוצרות: ההנהגה החדשה של ברית המועצות הוקיעה את כל מעשי הזוועה של סטאלין ובהם 'משפט הרופאים'. כעבור זמן קצר הנחתה הממשלה החדשה את העיתון 'פראוודה' לפרסם כי כל הסיפור על פרשת הריגול לא היה אלא עלילה שביים סטאלין עצמו. העצורים שוחררו והסיפור נגמר.
בעקבות מותו של השליט העריץ, השתנה המצב ברוסיה בצורה משמעותית מאוד, אסירים 'פוליטיים' רבים שוחררו, ובהם חסידים רבים שהוגלו למחנות סיביר הרחוקים. כך תמה תקופה נוראה בחיי יהודי רוסיה.
ז
הרבי, כדרכו בקודש, מעולם לא הסביר את פשר אותם מאורעות שמימיים שחולל בהתוועדות פורים תשי"ג. מעין "אישור" לכך ניתן רק כעבור ארבעים שנה, כאשר אותו מאמר דא"ח מופלא הודפס והוגה מחדש על ידי הרבי. הרבי גם הגיה את ה'פתח דבר' לקונטרס ובכך אישר את הכתוב בו:
"לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל 'על כן קראו לימים האלה פורים', שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות פורים תשי"ג, המאמר השני שנאמר בהתוועדות דפורים בשנה ההיא, שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל, כפי שהבינו בשעתו מהסיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א – כהקדמה ובסמיכות לאמירת מאמר זה – ע"ד הוראת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתקופת המהפיכה לאחרי מפלתו של הקיסר".
העיתוי המופלא למותו של סטאלין – בחג הפורים, יום מפלת צורר היהודים הראשון – הדגיש עוד יותר את העובדה שכמו בימים ההם, כך בזמן הזה נס גדול נעשה ליהודים בברית-המועצות וגרורותיה.
מתוך הספר "סיפור של חג", מאת הסופר מנחם זיגלבוים
