בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

לא לפרוץ את הסכר

ברגע שמתחילים להתכופף ולהיכנע ללחץ החיצוני, ההתמוטטות הכללית היא רק שאלה של זמן. סכר יכול לעמוד מול לחץ אדיר של מים כל עוד הוא שלם ובלתי-פרוץ. ברגע שנוצרת בו הפרצה הקטנה ביותר, הוא עתיד להיסחף כולו בזרמי המים. לצערנו נוכחנו שוב ושוב בתולדות עם-ישראל כמה מהירה היא הקריסה הכללית שבאה בעקבות הנטייה לפשרות והכניעה ללחצי הסביבה..

בשבועות האלה אנחנו קוראים על אבות האומה. הם אבותינו ואנחנו כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב. כך נוצר מדי שנה מחדש החיבור בינינו לבין האבות, חיבור שמדלג על שלושת-אלפים ושבע-מאות שנה. אנחנו העם היחיד בעולם היודע מאין בא והשומר אלפי שנים על זהותו ועל ייחודו. כל העמים האחרים שחיו כאן אבדו והתערבבו מכבר. רק עם-ישראל חי וקיים.

המפתח לסוד קיומו של העם היהודי נעוץ בסיפור שקראנו בסוף הפרשה הקודמת – הניסיון שניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקדת יצחק. כאן נצרב בתודעת האומה היהודית עקרון מסירות-הנפש. לא שואלים שאלות, לא מחפשים 'פתרונות יצירתיים' ולא מנסים להתפשר עם הלחצים. דבקים באמת והולכים איתה עד הסוף. אפשר להתמקח על דירה ועל שיעור המשכורת, אבל יסודות הקיום של העם היהודי אינם עומדים למשא-ומתן, ויהודי דבק בהם עד כדי מסירות-נפש בפועל.

הכוח לעמוד בלחצים

כוח מסירות-הנפש הוא שעמד לעם-ישראל לאורך תלאות הגלות. אין-ספור פעמים במהלך ההיסטוריה היהודית עמדנו מול כוחות שלכאורה לא היה לנו סיכוי לעמוד נגדם. משעבוד מצרים דרך גזרות אנטיוכוס, רדיפות הרומאים וזוועות האינקוויזיציה, הגירושים והפוגרומים בימי-הביניים, ועד הדורסנות של השלטון הקומוניסטי ואימי השואה. העם היהודי שרד אך-ורק משום שהיה מוכן למסור את נפשו למען המשך קיומה של היהדות.

כמעט בכל פרק בהיסטוריה היהודית היו בתוכנו מי שנטו להתפשר ולהרכין ראש. היום קוראים לזה 'פרגמטיות'. הם תמיד הסבירו שאי-אפשר לדפוק את הראש בקיר ושחייבים להתאים את האידאלים הגדולים למציאות. אז לא נורא אם מוותרים על יד או על רגל, ובלבד להישאר בחיים. הם לא הבינו שבכניעה הזאת מוותרים לא על איבר בודד אלא על נשמת-החיים של האומה – על מסירות-הנפש.

העם היהודי אינו יכול להתקיים בלא מסירות-הנפש. אנחנו עם קטן, הנושא על גביו מורשת עתיקה וגדולה, שלעולם אינה נתפסת על-ידי העולם הסובב אותנו. תמיד יהיו החיים שמסביב פשוטים ונוחים יותר. אין קל מלהיסחף בזרם הכלל-עולמי ולהיות כמו כולם. כדי לשמור על ייחודנו ולדבוק בעקרונותינו יש צורך במסירות-נפש – באמונה בלתי-מתפשרת ובדבקות שאינה נכנעת לעולם.

ברגע שמתחילים להתכופף ולהיכנע ללחץ החיצוני, ההתמוטטות הכללית היא רק שאלה של זמן. סכר יכול לעמוד מול לחץ אדיר של מים כל עוד הוא שלם ובלתי-פרוץ. ברגע שנוצרת בו הפרצה הקטנה ביותר, הוא עתיד להיסחף כולו בזרמי המים. לצערנו נוכחנו שוב ושוב בתולדות עם-ישראל כמה מהירה היא הקריסה הכללית שבאה בעקבות הנטייה לפשרות והכניעה ללחצי הסביבה.

נושאי הדגל

מסירות-הנפש היא הסכר שמגן על עם-ישראל מפני הלחץ החיצוני האדיר. כן, מסירות-נפש היא לא-רציונלית, לא-הגיונית. השכל אומר שצריך לוותר פה ושם, להציל מה שאפשר להציל, להתחשב בלחצים, להיות 'מציאותי'. זה כוחה של מסירות-הנפש היהודית, שהיא הודפת את כל השיקולים ה'פרגמטיים' הללו ומציבה חומה איתנה ובלתי-מעורערת. בלי 'למה'.

ודאי שיש לשקול שיקולים מציאותיים, אבל רק בפרטים ובדרכי-הפעולה. העקרונות והאמונה הבסיסית אסור שיישחקו ושייכנעו ללחצים. העם היהודי מצא תמיד פתרונות מקוריים ויצירתיים כדי לשרוד, אבל ברגע האמת ידע למסור את הנפש. כי יש דברים שהם מעבר ל'יצירתיות'.

בשבת הקרובה נקרא בפרשת השבוע את פרשת 'חיי שרה' המתארת את הסתלקותה של שרה אמנו ואת קניית מערת המכפלה על ידי בעלה, אברהם אבינו, שרכש אותה בכסף מלא – 400 שקל כסף – מיד עפרון בן צוחר. לאברהם היה יעד מוגדר לקבורת שרה – המערה בה נטמנו כבר אדם וחוה. חברון, מקום מנוחתם של האבות, מסמלת את הסלע האיתן הזה של מסירות-הנפש. מתיישבי חברון הם נושאי-דגלה של אותה רוח יהודית איתנה, שבזכותה אנחנו כאן ובכוחה נישאר כאן לנצח.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה