פרק א' • מעצר באישון לילה
לפתע נשמעו נקישות עזות בדלת. סוכן הג.פ.או, שעמד על משמרתו בבית שמול בית הרבי בלנינגראד, התרחק מהחלון ושפשף את עיניו העייפות. משמרתו נסתיימה ואתה באה לקצה משימתו הממושכת. שוב לא יצטרך לעמוד יום שלם מול החלון ולהשקיף על הנכנסים לביתו של שניאורסון. הוא ראה את כיתת החיילים, שהקיפו את הבית ברחוב מאחוויה מס' 22 וידע כי בחלונות הגבוהים החליטו לעצור את הרבי, שהיה חשוד בעיניהם זה מכבר.
הנקישות על הדלת חזרו ביתר שאת. רבי יוסף יצחק שניאורסון, שזה עתה סיים שעות ארוכות של "יחידות", בהן קיבל אנשים שתינו באוזניו את בעיותיהם, היה עייף מאד והוא נטל ידיו, כדי לאכול ארוחת ערב בחברת רעייתו, שתי בנותיו חנה ושיינה, וחתנו הרב שמריהו גור-אריה. השעה היתה כמה דקות אחרי חצות.
הנקישות חזרו ועתה צלצל גם הפעמון. "אלה הם סוכני הג.פ.או" – אמר הרבי בקול שקט ופחד גדול נפל על כל הנוכחים. אולם הרבי הרגיע אותם, באומרו כי "יהיו מי שיהיו, אני שם מבטחי בה' ומה שהוא ירצה, זה מה שיקרה".
עוד הוא מדבר והנה נפתחה הדלת בכוח ולחדר פרצו שני צעירים לבושי אזרחית ובעקבותיהם חיילים מזויינים. "אנחנו נשלחנו על ידי הג.פ.או" – הכריז אחד משני הלבושים אזרחית – "האם גר כאן שניאורסון, הידוע כראבין מליובאוויטש"?
הדובר היה צעיר גבוה, ממושקף, שפניו הביעו נוקשות ותבונה כאחת. עד מהרה התברר, כי הוא יהודי, שמו נחמנסון ואביו נמנה בעבר עם… חסידי חב"ד. הוא חזר על שאלתו והרבי השיב בנחת, כי אם לא היה בידיהם השם והכתובת, וודאי לא היו באים לכאן וממילא שאלתם מיותרת…
"אינך רוצה לענות על שאלותינו?" – נכנס בדברים הסוכן השני, נמוך, שחרחר, ומגמגם בלשונו. שמו היה לולב ואף הוא צאצא לחסידי חב"ד. היה זה "תרגיל" מיוחד של הג.פא.או. הלנינגראדי לשלוח שני יהודים, בני חסידים, לעצור את הרבי.
הרבי אמר להם, כי אין הוא יודע אם חייב הוא לענות על שאלות, בשעה כה בלתי מקובלת. נחמסון, שנראה כי איבד את סבלנותו, הראה לאי-שם ואמר: "שם כבר ידאגו לכך שתדבר !…"
בינתיים הורו השניים לחיילים המזויינים לתפוס עמדות ליד הדלת והחלונות ואמרו כי הם עורכים חיפוש בכל הבית. קודם הם הכריזו "חגיגית" כי הרבי נתון מהרגע הזה במעצר ולשמע הדברים קמה בהלה ויללה בקרב בני הבית. הרבנית הקשישה, אמו של הרבי, שכבר ישנה בחדרה, התעוררה למשמע הרעש וכאשר שמעה במה המדובר, פרצה בבכי מר. הרבי ניסה להרגיעה וביקש מסוכני המשטרה החשאית שלא יעשו מהומה, ידברו בשקט, כדי לא להעיר את הנכד, שלום-בר (ברקה), בנם של הבת הבכירה חנה והרב גור-אריה, שהיה אז כבן ארבע וחצי וישן בחדר סמוך.
כאשר ניסו שני הסוכנים היהודיים להיכנס לספרייה של הרבי, הוא עצר בעדם ואמר להם : "אין אצלי בבית כל חומר שיעיד על פעילות בלתי חוקית.
ידוע לכל שאני פעיל בתחומי חיזוק היהדות ופעילות זו עולה בקנה אחד עם החוקה הסובייטית. לא תמצאו דבר שיעיד על מעשים אנטי-מהפכניים, אלא אם כן זייפתם משהו נגדי. אולם אין אני מוכן שידיים זרות, ובמיוחד ידיים כשלכם, יגעו בספרים הקדושים ובכתבי-היד העתיקים שיש בספרייתי. אני בעצמי אראה לכם הכל, כדי שתראו שאך עלילה טופלים עלי".
בתום החיפוש, שלא העלה, כמובן, דבר, נכנס אחד החוקרים לחדר הבנות, שם היו אותה שעה בתו הבכירה, הנשואה, של הרבי, חנה ובתו הצעירה, שיינה. החוקר שאל אותן לאיזו מפלגה הן שייכות והן השיבו בגאוה יהודית, ללא פחד, כי הן שייכות ל"מפלגת" אביהן וכי הן בנות ישראל, ההולכות בדרכי ישראל סבא ומואסות בדרכים החדשות. וכאשר שאל נחמנסון מדוע הן מחזיקות בדעות כאלה, השיבה שיינה כי על שאלה זו אין היא חייבת לענות.
"אין זה ויכוח חופשי על דעות, כי אתם הרי באתם לעצור את אבינו". הבת חנה התווכחה אתם בחריפות, טענה כי אביה חולה והציעה לקחת אותן למעצר במקומו…
איתות דרך החלון…
כאשר התפרצו אנשי הג.פ.או. לבית הרבי בחצות הלילה, לא היתה הבת האמצעית, מוסיא, בבית. היא הלכה לאנשהו עם חתנה המיועד, ר' מנחם שניאורסון (הרבי מליובאוויטש הנוכחי). בבואם הביתה, אחרי חצות, ראו מרחוק תכונה חשודה שהעידה שמשהו בבית אינו כשורה. הם נדברו ביניהם, כי הבת תיכנס הביתה, בעוד החתן ימתין בחוץ, לאות מוסכם שהכל בסדר.
בהיכנסה ובראותה את המתרחש, הצליחה מוסיא להיכנס לאחד החדרים ולאותת לחתנה באין רואים, לאמור "יש לנו אורחים בבית". ר' מנחם שניאורסון הבין את הרמז, התרחק במהירות והלך להזעיק אחדים מזקני החסידים, שבדרך זו נודע להם לראשונה על מעצר הרבי.
תוך כך נסתיים החיפוש ולאחר שהרבי סירב לחתום על הצהרה, בה נאמר כי החיפוש והמעצר נערכו כחוק, לקחו שני הסוכנים היהודיים את הרבי ויצאו בדרכם לבית הכלא הלנינגראדי הידוע לשימצה, שפולארקי, אשר כל בואיו לא ישובון – – –
לפני צאתו, ארזו לרבי בני ביתו כמה לבנים וכן את הטלית, התפילין וספרים אחדים. הרבי ביקש שאחד החיילים ישא את החבילה, אולם סוכני הג.פ.או לא הסכימו לכך, לאחר דין ודברים, "התנדב" לולב לשאת החבילה, באומרו כי גם אביו היה "נושא חבילות" לאביו של הרבי. אולם הרבי נטל מידיו את שקית התפילין ונתנו לאחד החיילים, באומרו כי "אביך היה חסיד והוא נשא חבילות אצל אבי, כאשר אבי הלך לאן שרצה ללכת, אולם אתם לוקחים אותי בעל כרחי…"
בינתיים הגיעה המכונית שהוזמנה על ידי המשטרה החשאית והרבי יצא לבית המעצר. היה זה אור ליום ד', ה-14 ביולי 1927, ט"ו בסיון תרפ"ז ובכך החל פרק חדש, דרמטי, בתולדות המאבק על חייה ודמותה הרוחנית של יהדות ברית המועצות. הרבי היה בן 47 בשעה שנעצר בידי סוכני הג.פ.או.
פרק ב' • הרקע: שנאת ה"יבסקציה"
מעצרו של הרבי מליובאוויטש היה שיאו של מאבק שהתנהל זה שנים בין היהדות הדתית בברית המועצות ובין השלטון החדש, שאמור היה לשרש כל זיקה למורשת היהדות. על פי "תורתו" של לנין, אבי המהפכה הקומוניסטית, לא היתה ליהדות זכות קיום בתור עם והשלטונות ניהלו מלחמת חורמה, כדי להתנכל לחינוך היהודי ולשים לאל כל פעילות שנועדה לחיזוק החישוקים היהודיים. מאז שקיבל על עצמו את נשיאות תנועת חב"ד, עם פטירת אביו רבי שלום-בר שניאורסון בב' ניסן תר"פ (1920), פיתח רבי יוסף-יצחק פעילות ענפה לייסוד בתי תלמוד-תורה, ישיבות וחיזוק בתי הכנסת, המדרש, המקוואות ועוד. פעילותו היתה לצנינים בעיני ראשי ה"יבסקציה" – המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, – שראו בו "אויב מס' 1". מאז שנאלץ ב-1924 לעזוב את עיר מגוריו רוסטוב ולעבור ללנינגראד, בעקבות הלשנה של אנשי ה"יבסקציה", עמד הרבי תחת מעקב צמוד של המשטרה החשאית, ששמרה את צעדיו וחיכתה להזדמנות לסלקו מדרכה של ה"מהפכה".
האמנם היו כל ההאשמות שהוטחו בו – עלילות? לא ולא. הוא פעל והפעיל "גדודים" של יהודים, רובם חסידיו, שמסרו את נפשם ומילאו את שליחותו בתנאים קשים ומסוכנים ביותר, תנאי מחתרת ממש. אמנם היו כל הפעולות חוקיות – כי הרי המשטר הקומוניסטי הבטיח באופן רשמי חופש דת מוחלט – אך הקומוניסטים היהודיים, ה"יבסקציה", שביקשו להשתלט על הרחוב היהודי, אצה להם הדרך ולא היו מוכנים להסכים לכך, שבדרכם ה"מהפכנית" יעמוד יהודי עקשן, העומד על דעתו וזכויותיו. הם שנאו אותו שנאת מוות והיו להם סיבות "טובות" לכך.
שבועת-המחתרת של 10 המופלאים
המהפכה הבולשביסטית השפיעה על ההמונים היהודיים ברוסיה השפעה דו-ערכית. מצד אחד היא ביטלה את האנטישמיות הרשמית ואף הכריזה מלחמה עליה ומאידך הנהיגה חינוך כפרני וקידשה מלחמה נגד כל גילויי האמונה, הדת והחינוך היהודי. הופעל לחץ עצום על רבנים שיעזבו את קהילותיהם, ישיבות נסגרו ובתי כנסת הפכו למחסנים או מועדוני תרבות.
בשלב מאוחר יותר אף עלה הכורת על העתונות והספרות היהודית, לימוד העברית הוכרז כאסור בתכלית, בתי דפוס נסגרו, בתי ספר יהודיים פורקו ודממת מות אפפה את החיים היהודיים. הקומוניסטים אף מצאו משתפי פעולה לא מעטים בקרב עסקני מפלגות-השמאל היהודיות, שהשתלבו בשלטון החדש והטיפו להתבוללות מואצת.
במצב טראגי זה היתה היהדות הדתית הרשמית ברוסיה משותקת וחסרת אונים להשיב מלחמה. ההמונים, ששמחו, כאמור, על מה שנראה היה להם כקץ האנטישמיות הרוסית המסורתית (תחום המושב בוטל והאוניברסיטאות, כמו שורות הקצונה בצבא נפתחו בפני יהודים) היו פאסיביים ולא גילו התנגדות מאורגנת ל"ג'נוסייד" הרוחני, שהשלטונות בצעו ביהודים ובאמונתם.
היחיד שעמד מול נחשול אדיר זה של הטמעה בכוח הזרוע – היה הרבי מליובאוויטש. שליחיו הגיעו לכל מקום ובמקום כל בית ספר יהודי שנסגר, הוא ייסד במקום "חדר", מימן שכרם של המלמדים, תיקן מקוואות, תמך בבעלי מלאכה שומרי שבת, שלא ייאלצו לחלל את יום המנוחה המקודש וייסד במחתרת ישיבות, אף בבוכארה הרחוקה.
ב-1922, בגבור הגזירות והלחץ של ה"יבסקציה" על החיים היהודיים, כינס הרבי מליובאוויטש בחדרו תשעה צעירים והשביע אותם למסור את נפשם על עניני היהדות "עד טיפת דמם האחרונה". באחת משיחותיו מאוחר יותר, הוא תיאר קבוצה זו כאנשים העשויים ללא חת, אשר פעילותם הטביעה חותם על החיים היהודיים ברוסיה הקומוניסטית. הם חילקו ביניהם את המדינה וכל אחד פעל בתחומו, תוך תיאום עם הרבי, שהיה ה"עשירי" במנין המופלאים, שנשבעו לגדור את פירצות היהדות ברוסיה, בדרכי מחתרת בלתי מקובלים. שמות ה"מושבעים" נשמר בסוד כמוס ועד היום לא פורסם. ידוע רק שאחרים מהם כבר אינם בחיים, ואחד מהם, הרב בנימין גורודצקי, מנהל עתה את פעילות חב"ד-ליובאוויטש בצרפת ובארצות המאגרב.
לא לחינם איפוא היה הרבי מליובאוויטש על ה"כוונת" של היבסקציה. אולם העילה המיידית למעצרו היו שתי התפתחויות, שארעו שניהם בשנת 1927, שתיהן בעיר לנינגראד.
נגד ועידת הקהילות "מטעם"
בלנינגראד היה ליבסקציה מוסד בשם "ספר ובית ספר", שמטרתו היתה להפיץ את הדעות הכפרניות של הקומוניסטים היהודיים ולהביא להתבוללות מהירה של היהודים. הם הפיצו ספרים מטעמם, ועשו נפשות לעתונם באידיש "עמעס" (אמת בכתיב המעוקם שלהם). בראשית שנת 1927 התברר, כי הפעילות של מוסד זה ירדה לשפל המדרגה. מספר המבקרים במועדונים שלהם ירד פלאים, מנויי עתונם פחתו והלכו ומספרם ירד מתחת לאלף ובהתאם לכך, פחתו גם ההכנסות וגם ההשפעה שלהם.
אנשי היבסקציה חקרו ודרשו לסיבת הדבר, וכאשר ערכו אספת חברים בלינינגראד, כדי לברר מה קרה, השיבו כל הנוכחים פה אחד, שהנה התישב בעיר, לפני זמן לא רב, הרבי מליובאוויטש ובהשפעתו התחילו יהודים שוב למלא את בתי הכנסת ותהליך ההתבוללות נבלם. ראש היבסקציה הלנינגראדית רתח מזעם והתבטא כי אם כך הדבר, יש לסלק את הרבי מן הדרך…
הסיבה השניה היתה נעוצה ביוזמה שבאה "מלמעלה", לכנס בלנינגראד ועידה של הקהילות היהודיות, כדי לטכס עצה "לחיזוק הדת". זו היתה העילה הרשמית, אולם מארגני הכינוס ובראשם מנהיגי קהילת לנינגראד, שרובם היו יהודים מנותקים מהמסורת היהודית – קיוו כי בועידה יעלה בידם להעביר רפורמות שונות בתחום החינוך היהודי, ייסוד בתי ספר "מתוקנים", ברוח הזמן וכו'.
הרבי, שנתבקש על ידי ראש קהילת לנינגראד, עו"ד במקצועו ואדם חילוני בתכלית, לתמוך בכינוס הועידה ולהוציא "קול-קורא" בהתאם – סירב לעשות זאת. כאשר לחצו עליו, הוא יצא בחריפות נגד הועידה ושלח שליחים לערי רוסיה, כדי להזהיר את הרבנים ועסקני הקהילות, מפני המזימה של היבסקציה. הללו, שידעו היטב כי בלי הסכמת הרבי לא יוכלו לכנס ועידה כזו, ובמיוחד לא בלניגראד – בערה חמתם להשחית והם גרמו למעצרו של הרבי.
מה הם רצו להשיג במעצר זה? על שאלה זו אין תשובה מדוייקת ומוסמכת וכנראה שגם לא תהיה, כל עוד לא ייפתחו הארכיונים הסוביטיים ולא יתגלו המסמכים הקשורים בפרשה זו. יתכן שרצו להפחיד את הרבי, שיסלק את ידיו מהפעילות הענפה בה עסק. יתכן שביקשו ללחוץ עליו שיסכים לקיום הועידה שיזמו אנשי היבסקציה (שאלות בכיוון זה הוא נשאל במהלך החקירה) ויתכן שהיבסקציה הלניגראדית רצתה לחסל אותו, חד-וחלק, בתקוה שהדבר יעלה בידם, מבלי לעורר תשומת לב מיותרת. יש לזכור כי אותה שעה השתולל בברית המועצות הטרור הסטאליני בכל עוזו ואנשים לאלפיהם נעלמו במרתפי הג.פ.או מבלי להותיר אחריהם כל עקבות ומבלי שיזכו למשפט כלשהו. אנשי רוח, ראשי כמורה, אינטלקטואלים שיכלו להיחשב, בצדק או שלא בצדק, כ"אויבי המשטר", זכו באותם ימים ל"טיפול" אכזרי והיו משוללי זכויות אלמנטאריות ביותר. מצב היהודים בתוך כל זה היה גרוע שבעתיים וזאת הן בשל פעילות היבסקציה, שטיפחה שנאה עזה לכל גילוי יהודי והן בשל מספרם הרב של היהודים בממסד הממשלתי והמפלגתי ובמיוחד בקרב המשטרה והצבא. הללו ראו באנשים כדוגמת הרבי מליובאוויטש סיכון למעמדם ועלבון לרוח האינטרנציונליזם שטופח על ידי לנין וחבר מריעיו.
טרור עקוב מדם ב"מדינה במצור"
המצב הכללי בברית המועצות היה בימים ההם בשפל המדרגה. אך לפני זמן קצר ניתקה בריטניה את יחסיה הדיפלומטיים עם מוסקווה והיה חשש למלחמה חדשה נגד השלטון הקומוניסטי, שעדיין לא התבסס דיו. במקומות שונים בעולם ערכו פליטים רוסיים "לבנים" התקפות והתנקשויות נגד דיפלומטים רוסיים. המדיניות הכלכלית החדשה, (נא"פ) עליה הכריז לנין ב-1922, פשטה את הרגל ובמקומה באה עתה תכנית החומש הראשונה, שבישרה הידוק החגורה.
באוירה זו של "מדינה במצור", המוקפת אויבים, השתולל הטרור של סטאלין בלי מצרים. כל מי שנחשב אויב המשטר, היה צפוי למאסר, לגירוש או אף להוצאה להורג, בלי משפט ובלי כל "הודעה מוקדמת". זה היה הרגע, אותו מצאה היבסקציה כשרה להיפרע מהרבי מליובאוויטש, שנוא-נפשה.
זו היתה, איפוא, תמונת המצב אור ליום ד', ט"ו בסיון תרפ"ז, כאשר מכונית הג.פ.או ובה הרבי, עשתה את דרכה אל בית הכלא המרכזי של לנינגראד, ה"שפולארקי".
פרק ג' • כשהחוקר מאיים באקדח טעון…
המכונית שהובילה את הרבי למעצר הגיעה אל שערי הכלא. לולב ונחמנסון ירדו ואחרי דין ודברים קצר נפתח השער והללו ליוו את הרבי פנימה. הרבי צעד לאט, רגליו כאבו, ונחמנסון מיהר, כדי למסור את הרבי לפקידי הכלא. הרבי דרש ממנו לקיים את הבטחתו להרשות לו לקחת עמו תפילין, אך איש היבסקציה היהודי השיב לו בגסות רוח ואמר, כי בקרוב יעמוד על מצבו החמור ו"ישכח מהדברים הללו".
בזכרונותיו, שהם המקור האוטנטי היחיד לתיאור המתרחש בכלא ב-18 ימי מעצרו, מספר הרבי בגוף ראשון, את אשר עבר עליו ברגעים הראשונים למעצרו. הוא הובל דרך פרוזדור ארוך, השרוי באפלה, אותה ממתנים נרות קטנים, הדולקים פה ושם. על כל כמה צעדים עומדים זקיפים חמורי-סבר, חמושים ברובה, חרב ופגיון-קוזקי ארוך. לרבי מזכירה התמונה משהו שלא מן העולם הזה, משהו כמו הכניסה לגיהינום. ואכן, מדמה הרבי בזכרונותיו את שלבי שהותו בכלא כ"מדורי גהינום"…
בלכתו למשרד, בו הוא אמור למלא שאלון של עציר, תועה הרבי במבוך המסורבל של "שפולארקי", פונה במקום לא נכון ונקלע לפורזדור, בו הוא פוגש סוהר, שנכנס עמו בדברים ומתברר, שהלה מסביבת ליובאוויטש, שמע על משפחת הצדיק שגרה שם ואשר איכרי הסביבה היו משקים את סוסיהם ביום השוק בבאר אשר בחצרה, בניגוד לכומר המקומי, שלא היה נותן לאיכרים דריסת רגל בגבולו.
הסוהר שואל את הרבי דרך איזה פרוזדור הוא הוכנס לכאן, וכאשר נאמר לו, הוא נחרד למשמע אוזניו וטוען כי רק פושעים חמורים ביותר, בוגדים שנמצאו אצלם מסמכי בגידה חשובים, מוכנסים דרך שם. הרבי חוזר ומספר לו כי נעצר בביתו, בעת שאכל ארוחת ערב, אך הסוהר, בן איכרים פשוט, אינו מאמין לו, וטוען כי בוודאי חטא גדול חטא, אחרת לא היו מכניסים אותו דרך הפורזדור ההוא. הוא אומר כי על דברי שקר אלה ישלחו את הרבי לצינוק ויוסיפו לו על מאסרו. הוא מלווה את הרבי אל אולם הקבלה של המשרד, בו יושבות פקידות וממלאות את שאלוני האסירים.
הרבי הופך למס' 26818
השעה היתה 03.30 לפנות בוקר, כאשר הרבי נכנס לאולם הקבלה. לאורך הקירות הארוכים של החדר שלושה שולחנות, שלידם יושבות כעשרים פקידות, המעשנות סיגריות וממלאות שאלונים. באחד הפתחים של החדר הגדול מבחין הרבי בחבילה שלו, בה הטלית והתפילין…
הרבי מתאר בזכרונותיו את השקט המאויים, ששרר בחדר הגדול, בו שהו אותה שעה כארבעים איש, עשרים אסירים, היושבים מול עשרים פקידות, השואלות בלחש ורושמות את התשובות הניתנות אף הן בלחש. הרבי מתאר, עפ"י מראה עיניו, כיצד הופך העציר בחדר זה, מבן-אדם שיש לו שם משלו, ל"יארליק" (מספר), המקבל מס' סידורי והוא זהותו החדשה בבית הכלא. הוא מתאר את השינוי הפסיכולוגי שחל באסיר, שעה שהוא הופך ל"מספר" אך הוא חושב לא על זה ולא על גורלו המיידי, אלא על כך, כיצד יקבל את הטלית והתפילין שלו וכיצד יוכל להתפלל.
עוד הוא שקוע במחשבותיו, נקרא הרבי על ידי אחת הפקידות לשבת ולמלא שאלון, בדייקנות, דבר דבור על אופניו. הרבי מסרב, באומרו כי אין הוא יודע מה רוצים ממנו, וכל זה אינו נוגע לו. הפקידה אינה מאמינה למשמע אוזניה. היא שואלת בכעס, אם מתכוון הרבי להנהיג סדרים חדשים בבית הכלא, אם בכלל יודע היכן הוא נמצא ושמא הסתתרה בינתו?!
הרבי משיב על ראשון-ראשון, מתון-מתון ואומר, כי יודע הוא שהנו עצור בשפולארקי, אין בדעתו להנהיג סדרים חדשים ובינתו בסדר גמור. הוא מוסיף כי שמו שניאורסון, הוא גר ברחוב זה וזה מס' זה וזה והפקידה רשאית לרשום זאת אם היא רוצה.
הפקידה עושה כדבריו: לוקחת שאלון, ממלאת את הפרטים ששמעה מפי הרבי ושואלת: מה התואר שלך?
"הנני אזרח כבוד (ברוסית: "פוטומסטווני פטשאטני גראזרנין" – תואר כבוד במשטר הצאר, שעבר בירושה מאב לבן – המלביה"ד) של המדינה" – השיב הרבי.
"אין בימינו תואר שכזה" – אמרה הפקידה ושאלה במה עוסק הרבי.
הרבי השיב כי הוא עוסק בלימוד התורה ובחקר אלוה, הנקרא חסידות וכי הוא לומד את דיני ישראל ומנהגיה.
"דת? חקר אלוה?" – תהתה הפקידה כמי שלא יודעת את נפשה. והרבי הסביר בנחת: "כן, חקר אלוה. הלא א-ל אחד ברא אותנו והוא יצר את הכל ומנהיג עולמו בחסד, עם כל ברואיו, הרמש הרומש על הארץ, תולע קטן במדבר שומם והאדם החי בישוב…"
"איך אני יכולה לכתוב זאת?" – שואלת הפקידה המיואשת.
"מצידי, שלא תכתבי, משיב הרבי, אם תרצי, כתבי מה שאני אומר, אם לא, אל תכתבי, אחת היא לי"…
הפקידה מתיעצת עם אחד הממונים עליה. ואילו הרבי, הרואה כי כולם מעשנים שואל אם מותר גם לו לעשן. הרשות ניתנת לו ואחד הפקידים אף מכבד את הרבי בהצתת הסיגריה שלו. סוף דבר: הרבי מצהיר, לצורך הכתיבה בשאלון, לאמור:
"אנוכי הרב שניאורסון, בן הרבי המפורסם מליובאוויטש, תוארי אזרח כבוד, נולדתי בליובאוויטש, למדתי בישיבה, גרתי שמונה וחצי שנים ברוסטוב וכשלוש שנים בלנינגראד. עוסק בלימודים ; לימוד חקר אלוה, חסידות ובירור הלכות ומצוות דת ישראל. כמו כל היהודים שומרי דת, אין לי שום יחס לפוליטיקה ויותר אין לי מה לומר".
זאת הצהיר הרבי ולא הוסיף. הוא רק דרש במפגיע שיתנו לו את התפילין שלו, ושאל אם יש ערך להבטחה הניתנת על ידי איש הג.פ.או. התשובה שקיבל היתה, כי מנהל המדור, לשם יובל בקרוב, ישיב לו על שאלתו. הפקידה נתנה בידו פתק, עליו היה כתוב מספר והרבי הפך מרגע זה לעציר מס' 26818.
הרבנית מארגנת פעולת ההצלה
ומה קרה בינתיים בבית הרבי? חתנו המיועד של הרבי, שקלט את ה"רמז" דרך החלון, הלך להזהיר ולהזעיק מספר חסידים מקורבים. כך נודע שגם ר' חיים ליברמן, מזכירו של הרבי, נעצר ואף הוא נמצא, כנראה, בשפולארקי. לבית מגיעים אחדים מזקני החסידים והרבנית נחמה-דינה, אשת הרבי, שלא איבדה את עשתונותיה, הטילה על שלושה מהם לרכז את הפעולות שנועדו להציל את הרבי ולשחררו ממעצרו. חתנו של הרבי, הרב שמריהו גור-אריה נסע למוסקווה וכך החלו גלגלי ההצלה לנוע.
ובכל מקום, אשר דבר מעצרו של הרבי מגיע, אבל גדול ליהודים ובמיוחד לחסידים ואנשי המעשה שבהם. יהודים התכנסו לבתי הכנסת ואמרו תהילים ושליחים מיוחדים יצאו למקומות בהם קבורים אבות חסידות חב"ד, כדי להודיע ב"אוהל" את דבר מעצרו של הרבי ולבקש עליו רחמים.
המעצר עורר חששות כבדים בקרב החסידים, הן בשל מצב בריאותו של הרבי, שלא היה תקין, הן בשל המצב הפוליטי המתוח, שתואר לעיל, ואשר בגללו חששו כי הג.פ.או עלול לעשות מעשה שלא ייעשה והן בשל הפחד, כי בהעדרו של הרבי ומזכירו – יתעכבו ואולי אף יתבטלו פעולות הרבצת התורה, שרובן ככולן רוכזו בידי הרבי והמזכיר, חיים ליברמן.
חסידים נזכרו כי אין זה מעצרו הראשון של הרבי, שחונך משחר ילדותו למסור את נפשו על כלל ישראל. כבר בגיל 11 נעצר בפעם הראשונה, כאשר התערב לטובתו של קצב יהודי מסכן שהעלילו עליו ומאז נעצר עוד חמש פעמים, לרוב על ידי המשטר הישן, הצארי, ואילו פעם אחת נעצר על ידי הג.פ.או (שנקרא אז צ'קה) בעיר רוסטוב, סמוך להסתלקות אביו, הרבי רש"ב נ"ע. באותו מעצר איים עליו אחד החוקרים עם אקדח שלוף בידו, וטען כי "צעצוע זה כבר גרם לאנשים שונים, שסירבו לדבר – שידברו". הרבי, שלא נבהל מאיומי האקדח הטעון, השיב אז בנחת, כי "צעצוע" כזה אמור להפחיד רק אנשים שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, "אולם אני – אמר הרבי – שיש לי א-ל אחד ושני עולמות. אינני נבהל מהאקדח שלך!"
ההתארגנות הראשונה להקמת ועד הצלה, לשחרור הרבי, נערכה במוסקווה. לכאן הגיע חתנו של הרבי, הרב ר' שמריהו גור-אריה והעסקנים המקומיים כינסו אספה דחופה במשרדי אחד הבנקים, כי חששו להתכנס בבית פרטי, מפחד הג.פ.או.
עוד קודם לכן, למחרת ליל המעצר, התכנסה אסיפה בבית הרבי בלנינגראד, בה השתתפו עורכי דין מפורסמים, עסקני חסידים וכן נציגי כל שדרות היהדות בעיר, פרט לקומוניסטים שחגגו את "נצחונם" עם מעצר הרבי.
הן בליניגראד והן במוסקווה, הועלו בפני עסקני ההצלה, שלוש אפשריות פעולה:
א. לנסות ולפנות אל הג.פ.או בלנינגראד עצמה ולהשפיע עליו שיסכים לשחרר את הרבי. ולעשות זאת תוך ניצול קשרים ואמצעי שתדלנות מקובלים.
ב. לפנות במוסקווה לגורמי ממשלה בכירים, להצביע על הנזק האפשרי שהמעצר עלול להסב לשמה הטוב של בריה"מ בחו"ל ולבקש הוראה לשחרור הרבי, הוראה, המחייבת, לפחות תיאורטית, גם את שלטונות הג.פ.או בלנינגראד, שנהנו מעמדה עצמאית מסויימת.
ג. להזעיק את דעת הקהל היהודית בעולם ובאמצעותה את דעת-הקהל הכללית, עיתונות וכו'.
אפשרות שלישית זאת נדחתה "על הסף", מתוך חשש שזה רק יחריף את המצב והשלטונות עלולים לראות בכך בגידה ובמקום להועיל – זה רק יזיק. הנטיה הכללית היתה לנסות את "הדרך הלנינגראדית", מתוך חשש שפנייה לשלטונות במוסקווה תתפרש אצל ה.ג.פ.או בלינינגראד כ"הלשנה" עליו ועד שגלגלי השלטון המרכזי יזוזו, עלולים הקלגסים בלנינגראד, ובראשם אנשי היבסקציה העוינים לרבי, לעשות מעשה.
ואכן, בעוד המתייעצים אינם מצליחים להגיע לאחידות-דעים, הגיע בשבת בבוקר יהודי חרדי מלנינגראד למוסקווה ובפיו בשורת איוב: אינפורמציה טרייה מחוגי הג.פ.או בלנינגראד אומרת, כי מצבו של הרבי קשה ביותר וכי אויביו החליטו לחסלו בירייה…
אשת גורקי נדרשת להתערב
לאור מידע חדש זה, החליט ועד ההצלה על מספר צעדים. קודם כל הוחלט לפנות בבקשה רשמית אל ראשי השלטון הסובייטי העליון לשחרר את הרבי. ההנחה היתה, כי אם חרצו אנשי הג.פ.או הלנינגראדית משפט מוות על הרבי, הרי שאין מה להפסיד והתערבות מגבוה, יכולה רק להועיל, אך לא להזיק. בהתאם לכך נשלחו מיד מברקים בהולים אל קאלינין, נשיא ברית המועצות ואל ריקוב, ראש הממשלה, בבקשה לחוס על חייו של הרבי ולשחררו. כן התקשרו עם ראש הג.פ.או הכל-רוסי, מנז'ינסקי, וניסו לשכנע אותו, כי מעצרו של הרבי בטעות יסודו. הועד העביר בקשה אל המרכזים היהודיים בערים הגדולות, לערוך פטיציה אל הסובייט העליון, עם מאות אלפי חתימות ובה בקשה לשחרור הרבי, תוך הבטחת יחסו הלויאלי אל השלטון, אי-עיסוקו בפוליטיקה והשקר בעלילות שטופלים עליו.
תקוות גדולות תלו אנשי הועד בגב' פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר הרוסי המפורסם, מקסים גורקי, שחי אז מחוץ לגבולות ברית המועצות, אך לאשתו היו מהלכים רבים בקרב אנשי השלטון ברבדים הגבוהים ביותר. היא היתה יו"ר הצלב האדום הרוסי, ובתור שכזו היתה מתערבת, בהצלחה, לטובתם של עצירים מדיניים. אנשי הועד פנו אליה והיא התיחסה לבקשתם בחיוב רב ועשתה ככל יכולתה לשחרור הרבי.
הידיעה על מעצרו של הרבי פשטה במהירות הבזק וחרגה חיש מהר מתחום המושב של החסידים ואף של היהודים הדתיים. כל היהדות הרוסית, אף הלא דתיים, ראו במעצר נסיון התנקשות של הג.פ.או במנהיג יהודי בעל שיעור קומה והדבר עורר חששות כבדים, במיוחד לאור העובדה, שראש המשטרה החשאית הלנינגראד, מסינג, היה ידוע כאנטישמי מובהק.
ברחוב היהודי הורגש זעזוע עמוק, רבנים גזרו תענית ויהודים התכנסו בבתי כנסיות ואמרו תהילים לחיי הרבי והצלתו.
פרק ד' • שביתת רעב בכלא
אחרי שחתם על השאלון, בו נכתבה הצהרתו כפי שנמסרה מפיו, ואחרי שקיבל מספר עציר, לחשה הפקידה לרבי כי אם הוא זקוק למשהו, אולי להודיע למשפחה וכו', היא מוכנה לעשות למענו בחפץ לב.
הרבי לא השיב, כי חשש מפרובוקציה. ואכן, היו מקרים רבים, בהם נפלו אנשים בפח זה, בחושבם, כי הפקידות המעמידות פני תם, פועלות מתוך איזה רגש אנושי, מסרו להן דבר-מה למסור לקרוביהם והדבר הפך להם לרועץ.
הרבי שתק איפוא והמתין שיובילו אותו לתא הכלא. הוא סבל ממה שנראה לו כעינוי הדין, השעה היתה 04.30 לפנות בוקר והוא על הרגליים כמעט 24 שעות.
לבסוף נטלה הפקידה את הניירות ואמרה לרבי ללכת אחריה. מסתבר כי היא אמורה ללוות את הרבי לתא המעצר, במקום להפקידו בידי מלווה מזויין, בדרך היא מספרת לרבי על עשרות אנשים שהובאו בלילה ההוא, ביניהם כוהני דת פרבוסלביים ומוסלמיים, שהורדו למרתף והוצאו להורג בירייה, בלא כל חקירה ודרישה. לא כן אלה אשר חייבים למלא שאלון – הוסיפה הפקידה – אתם תשבו בוודאי כמה ימים בכלא, ואחר כך תתחיל החקירה. עוד אמרה הפקידה לרבי, כי היא שמעה שאשמות כבדות רובצות עליו וכי חומר רב נאסף נגדו…
הרבי אינו מתפעל מדבריה אלה, אך נזכר, כי את חבילתו, שבתוכה התפלין, הוא שכח באולם בו מולא השאלון. הוא מבקש מהפקידה לחזור וליטול, אך היא אומרת, כי אי-אפשר לחזור, צריך להגיש בקשה מיוחדת ואולי היא בעצמה תחזור אחר כך ותביא לרבי את החבילה.
מכות ואיומים בצינוק
הולכים. הפקידה בראש ואחריה הרבי. היא דופקת בדלת ושומר מזויין שפותח, מופתע לראות עציר בלי שומר מזויין. הפקידה מסבירה כי היא המלווה, אך אין היא יודעת את הסיסמה. היא מבקשת למהר ולמסור את ה"יארליק", כי עבודה רבה מחכה לה במשרד. השומר המזויין מעיר משנתו את הממונה והלה, מגדף, יורק ומקלל, מעביר אותם הלאה. מגיעים למשרד האגף, שבו אמור הרבי "לשבת". הפקידה מוסרת את הניירות ומספרת לפקידים המשועממים, כי העציר שכח את חבילתו במשרד הראשי.
הרבי מפרט את תוכן חבילתו ומבקש לשלוח מישהו להביאה, תוך ציון כי הוא מוכן לשלם בער הטרחה. על כך הוא זוכה למנת גידופים, על "מנהג האדונים" שבידו, תוך הטפה כי אין כאן משרתים, זה בית כלא, אתה עציר וכו'.
הרבי יוצא מגידרו, אומר כי כבר עשרות פעמים שמע בשעות האחרונות כי הוא עציר ואינו יודע, אם רק הוא אסיר כאן, או שמא כולם אסירים, כולל הפקידים והשומרים. הוא עומד בתקוף על זכותו לקבל את חבילתו ולהתפלל, כפי שהובטח לו.
אחרי דין ודברים מצווים עליו לחכות והוא רואה בעיני רוחו את עצמו ילד, נוסע עם אביו ואמו באחד המסעות הרבים שלהם ומפליג בזכרונות המשכיחים ממנו את המקום והמצב בו נתון. לבסוף מביאים את החבילה והפקיד מצווה על השומר המזויין, שילווה את הרבי לתאו, לשאת את החבילה, כי העציר חולה והובטח לו יחס מיוחד. לצורך זה הוא אף מרשה לשומר להניח את חרבו בתערה, באומרו כי הרבי לא יברח, וחוץ מזה "בטוח אני כי בשתי אצבעותיך תוכל למולל פרעושים כאלה"…
כבר קודם לכן הצליח הרבי להוציא את התפילין מהילקוט, תוך בקשה שירשו לו להניח אותם לדקות אחדות. הפקיד סירב בתוקף, באומרו כי לא יתן להפוך את המשרד לבית כנסת. הוא מצווה על הרבי למסור את כל דברי הערך שברשותו, כסף, זהב, שעון וכו' והרבי מוסר לו שעון פשוט ו-58 רובל, תמורת קבלה. החייל מניח את חרבו בתערה ומתחילים ללכת לאגף השישי, כשהחייל נושא את ילקוט הרבי.
בלכתם מבקש הרבי את החייל הפשוט להרשות לו להניח תפילין, ולו רק לדקות אחדות, תוך שהוא מסביר לו במלים פשוטות מה זה תפילין. החייל אומר כי הוא מסביבה יהודית, היה גר ליד בית-כנסת, יודע היטב מה זה תפילין, אך לא ירשה לו להניח ואם יתעקש, ילך לצינוק…
בזכרונותיו מספר הרבי, כי לאחר שראה כי אין החייל מרשה לו להניח תפילין, הוא גמר אומר לעשות זאת ללא "רשות". הואיל והחייל הלך קדימה, והרבי אחריו, הוא החל מניח את התפילין תוך כדי הילוכו. אולם אך הספיק להניח את "של יד" ועדיין לא הניח את "של ראש", הסתובב החייל, ראה את המעשה, היכה ודחף את הרבי באכזריות חימה, עד שנפל מכל המדרגות שהיו מהצד השמאלי של הפרוזדור בו הלכו. "תודה לא-ל שלא שברתי ידי ורגלי" אומר הרבי בזכרונותיו.
בעמל רב הוא עלה כמה מדרגות, כשכולו חבול וכואב. הוא הרגיש כי בעת הנפילה נשבר קפיץ של מתנת בחגורת הבטן שלו, אותה הוא לובש זה שנים רבות. נראה כי הקפיץ שרט את בשרו וגרם לו יסורי תופת. "לבי התכווץ מכאב עוד מעט ואתעלף" – כתב הרבי בזכרונותיו.
וכאילו לא די בכך, המשיך החייל המלווה לגדף אותו בגסות ולאיים עליו באיומי עונשים כבדים: "עוד תראה איזו מנה תקבל ממפקד אגף מס' שש, ואז תשכח את כל רצונותיך ותפילותיך. כשתשב שלושה-ארבעה ימים בצינוק, בחושך ואפילה, רפש וטיט, בין עכברים, אזי תבין כי כאן בשפולארקי אי אפשר לעשות בית כנסת של יהודים…"
קריאת "שמע" במשרד הכלא
לאט-לאט הלך הרבי, כזקן תשוש, עד שהגיע למשרד האגף השישי, שם כבר חיכה לו מפקד האגף, שאמור היה לערוך אצלו חיפוש ולשלחו לתאו. אחרי דברי גידופין שלא יתוארו ואחרי שעוזרו, שנקרא פטיה, מספר לו כיצד מעלימים את הגוויות במרתפי הכלא וכיצד חותם הרופא על תעודות-המוות, עורך מפקד האגף חיפוש בכיסי הרבי ומריק את תוכן ילקוטו, שבו תפילין של רבינו תם, חגורה, שמיכה וספרים. הוא לוקח הכל ואילו את תפילין של רש"י מחזיק הרבי בידיו ומתחנן שיתנו לו להניח. המפקד מסרב, אך הוא טרוד בחיפושיו ועומד כשגבו אל הרבי.
זו הזדמנות שאין להחמיצה: הרבי מניח את התפילין ומתחיל לומר "שמע ישראל" ומיד מגיע לברכות "שמונה עשרה". הוא מתפלל חרש והמפקד מחפש בכליו. כאשר סיים את החיפוש ומסתכל על הרבי, הוא רואה לתדהמתו, כי הרבי מעוטר בתפילין ומתפלל. "הוא החל מקללני קללות נמרצות וכאשר סיימתי את ברכת 'ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים', נאלצתי להסיר את התפילין, כי פחדתי שמא יקרע המפקד המשתולל את הרצועות" – סיפר הרבי לאחר מכן.
המפקד חזר וקרא לפטיה, רשם את פרטי הרבי בפנקס שבמשרד. הרבי שומע את חרפתו מפי חיות-אדם אלה, הנהנים להתעלל ביהודי מזוקן המתפתל ביסוריו, אך כל מעייניו נתונים רק לתפילין. הוא מקווה, מתחנן ומבקש שוב ושוב שיתנו לו לקחת עמו את התפילין לתא. המפקד מסרב, אף כי דברי התחנונים נראה כאילו נגעו ללבו. אך הוא נמלך בדעתו, אומר שאסור ומוסיף, כי יכול האסיר לכתוב בקשה ואם הממונים יאשרו, הוא יקבל את חפציו בתאו.
בהיותו בחדר המפקד, ראה הרבי לוח על הקיר ועליו פירוט תקנות בית הסוהר. היה כתוב שם, בין השאר, כי עציר רשאי לכתוב את בקשותיו אל הממונים גם באמצעות מברק, בתנאי שיציין, שהוצאות שיגור המברק ינוכו מכספו המופקד במשרד הכלא. הרבי ביקש איפוא שיתנו לו להגיש את בקשתו במברק. המפקד הנדהם, שראה כי הרבי יודע את חוקי השפולארקי, הרשה לו את הדבר והרבי כתב שלושה מברקים: אחד לתובע הכללי, אחד למנהל הכלא ואחד לחוקר נחמנסון. במברקים הללו דרש הרבי שייקיימו את ההבטחה שניתנה לו ויורו למפקד האגף השישי שיתן לו את תפיליו תיכף ומיד. לפי דרישת הרבי אף נאלץ מפקד מאגף לקיים חוק נוסף ולתת לו קבלה על שלושת המברקים ששלח.
בכך תמו הרפתקאות הרבי ומסכת יסוריו במה שתואר על ידו כ"מסכת גהינום, מדור שלישי" והוא הובל לתא הכלא מס' 160, תוך שהוא שומע את גידופיו של פטיה המלווה, המקלל עולם ומלואו.
"130 איש נורו במרתף"…
השעה היתה שש בבוקר, כאשר הרבי הוכנס לתא מס' 160. היה זה תא בגודל של 4X2 מטר והוא נועד לכתחילה לאדם אחד. עתה הצטופפו בו שלושה עצירים והרבי הוא הרביעי. בזכרונותיו הוא מתאר בפרוטרוט את התא וכל אשר בו וכן את סדר-יומו של בית הכלא, מרגע ההשכמה ועד כיבוי האורות, כולל חלוקת הארוחות, הטיול היומי, הרחצה (פעם בשבועיים) כתיבת מכתבים וקבלת חבילות וכו'.
בתא שבו שוכן הרבי, היתה מיטת ברזל אחת קבועה בקיר, שולחן ברזל לא גדול, מחובר אף הוא לקיר, צינור מים, כלי לעשיית צרכים, נורה חשמלית דולקת וצינור של ההסקה המרכזית, העוברת בתאים, כדי לחממם.
בתא היו בעת כניסת הרבי עוד שלושה אסירים, שני יהודים ורוסי. הללו קיבלו את פני הרבי בכבוד רב והצטופפו, כדי לפנות לו מקום. שבור בגופו אחרי ליל התלאות המפרך, אך איתן ברוחו, המשיך הרבי לדרוש באחת: הבו לי את התפילין שלי, כפי שהובטח.
סוהר שהסתובב בחוץ, ניגש אל הדלת וכדי "לנחם" את העצירים ולהרגיע את רוחם, סיפר להם כי "130 איש הוצאו הלילה להורג בירייה, במרתף". הרבי מספר בזכרונותיו, כי אי-אפשר היה לדעת אם נכונה השמועה אם לאו ואם הוא רק חלק מאותה מערכת הפחדה, איומים וטרור, המלווים את העצירים בשפולארקי, מרגע בואם בין כתליו. איך שלא יהיה, על עצירים רבים נפלה אימת מוות והדבר נוצל בחקירותיהם ובסחיטת "הודאות" מפיהם, לפי מיטב המסורת של הג.פ.או. כאשר עציר דפק בדלת וביקש קצת מים חמים, השיב לו הסוהר "עדין-הנפש" בשלילה, באומרו כי מיותר לפטם את גופו, כאשר בין כה וכה יוצא להורג בקרוב.
די היה בכך, כדי לשבור את רוחו של הגיבור הגדול ביותר. אולם הרבי לא התפעל מהדיבורים הללו, אלא קרא לסוהר ותבע לקבל את התפילין שלו. בנוסף לכך הודיע כי הוא חולה ופצוע ודרוש לו רופא באופן דחוף ביותר.
הסוהר השיב כי רופא יבוא רק ביום ב' הבא ועליו לחכות עד אז. ובאשר לתפילין, הוא השיב בגסות: "שכח מזה, כאן לא תקבל את מבוקשך!"
אם כך – אמר הרבי בתקיפות – אני מכריז בזה על שביתת רעב. כל אוכל, או מים לא יבואו אל פי, עד שתתנו לי את התפילין שלי. האנשים האלה, היושבים פה בתא יחד אתי, יהיו עדים לכך שאני שובת רעב – הכריז הרבי.
הסוהר הלך לו בחרי אף והרבי התחיל להתפלל בדבקות, בניגון החב"די המוכר, כשחבריו לתא מאזינים לתפילתו מתוך יראת כבוד. באותה שעה לא ידע הרבי, כי במפקדת הג.פ.או הלנינגראדי נגזר עליו עונש מות וכי שונאי ישראל אלה גמרו אומר לסלק מארץ החיים את האישיות המרכזית שעמד בדרכם לחיסול היהדות בברית המועצות.
פרק ה' • שז"ר מפעיל קשרים להצלת הרבי
בעוד הרבי מתענה בכלא ומנהל מאבק עז לקבלת התפילין שלו, ובעוד שועד ההצלה שהוקם במוסקווה, חיפש דרכי שתדלנות להצלתו ועדיין מהסס לפנות אל יהדות העולם, פן יזיק הדבר יותר משיועיל – נודע דבר מעצרו של הרבי ברחבי העולם היהודי.
מיד החלה פעילות קדחתנית שרבים מפרטיה עדיין לוטים בערפל ועוד לא הגיעה השעה לספרם. במרכז הפעילות החשאית, שהיתה בעיקרה דיפלומטית, עמד בברלין, בירת גרמניה, שניאור זלמן רובשוב, עסקן בכיר בתנועה הציונית הסוציאליסטית, שלימים נודע בשם זלמן שז"ר, והיה נשיא מדינת ישראל. הוא היה זה שהפעיל את קשריו המסועפים, כדי להניע ראשי מדינה, דיפלומטים, סופרים ואנשי רוח, שירימו קולם למען הצלת הרבי ושחרורו.
במקביל עמדה ריגה, בירת לטוויה, במרכז פעילות ענפה לשחרור הרבי. כאן משך בחוטי ההצלה, הנציג החרדי ב"סיים" הלטווי, ר' מרדכי דובין, שהשפעתו חרגה הרחק מתחומי מפלגתו והיה דמות פופולארית בחיי הציבור הלטווי.
כאשר אלפי המברקים שנשלחו לראשי השלטון הסובייטי, בבקשה לשחרר את הרבי, הושבו ריקם והתשובה שנתקבלה היתה, כי הר
