בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

לדעת או להאמין?

האם יש אפשרות להבין בהיגיון דברים שבאמונה? האם האמונה, מעצם הווייתה, ניתנת להוכחה באמצעות השכל? מתברר שנדרש שילוב בין שני הכוחות הגדולים הללו – השכל והאמונה

בדיונים בענייני אמונה נשמעות פעמים רבות שתי גישות מנוגדות: מצד אחד יש הטוענים שאי-אפשר להתווכח על עניינים שבאמונה, ומצד שני הננו עדים לניסיונות שכנוע גם בדברים המבוססים על האמונה. איזו גישה מן השתיים היא הנכונה?

ההנחה שאי-אפשר להתווכח על אמונה, יש בה מן האמת. דבר שאפשר להוכיחו על-ידי השכל וההיגיון, אינו דבר שצריכים להאמין בו. זה ההבדל היסודי בין אמונה לידיעה: אמונה היא הכרה פנימית, שאינה מושתתת על השכל ועל ההיגיון; ולעומתה הידיעה, כשמה כן היא – ידיעה שכלית. ועם זאת, גם בענייני אמונה יש מקום נכבד לשכל ולהיגיון, ולמעשה נדרש שילוב בין שניים אלה – האמונה והשכל.

תחושה טבעית

האמונה כשהיא לעצמה אינה זקוקה להוכחות ואינה מתבססת על ידיעה והכרה שכלית. אנו נוטים לייחס חשיבות עליונה לשכלנו, אבל יש בנו כוחות אחרים שאינם קשורים בהכרח לשכל. למשל, טעם וריח. וכי הם נמדדים באמות-מידה הגיוניות? והרגש, האם הוא בהכרח נגזר מהשכל הקר? אלה עולמות נבדלים, ואין כל טעם לחפש היגיון בדברים שבלב, בטעם ובריח. כך גם האמונה היא כוח פנימי שקיים באדם. האמונה תופסת את מציאות הבורא בתחושתה הפנימית ואין היא זקוקה להוכחות ולהסברים הגיוניים.

האמונה בבורא-עולם נטועה בנפש האדם מעצם הווייתו. זו תחושתה הטבעית של הנשמה, שמרגישה את מקורה האלוקי ומשתוקקת להיות קשורה עמו. אין שום צורך ליצור את האמונה בלב האדם, כשם שאין צורך ליצור בו את הקשר הטבעי להוריו-מולידיו. הקשר של הנשמה עם בוראה טבעי ושורשי, ואין הוא תלוי כלל בהשקפת-העולם וברמת הידיעה וההבנה.

מבחינה זו, כל אדם הוא בבסיסו – מאמין. גם מי שטוען להעדר הוכחות לקיומו של הבורא, מאמין בו בתוך נפשו. אין כל סתירה בין הדברים: בשכלו אכן אין לו הוכחות, אך מצד האמונה הפנימית שבליבו, חש גם הוא את נוכחותו של הבורא וטמונה בו הכמיהה להתקרב אליו ולדבוק בו.

לעיתים טוענים אנשים להעדר אמונה. כוונתם שאין להם תשתית רעיונית להאמין בקב"ה. אדם שלא חונך על ברכי האמונה, או מי ששקע בשאלות שלא מצא להן תשובה, עלול להגיע לספקות ואף לשלילת האמונה. במקרה כזה תיווצר התנגשות בין האמונה הפנימית שבתוך נפשו ובין הכרתו השכלית. כדי להיחלץ ממנה הוא יכול להדחיק את האמונה, עד שיחשוב באמת ובתמים שאין בליבו אמונה. אולם גם אז האמונה עצמה קיימת עמוק בתוך נפשו, אלא שאין היא יכולה לפרוץ החוצה אל תוך התודעה.

משום כך חשוב שלא להסתפק באמונה עצמה, אלא לגבות אותה בהכרה שכלית מתאימה. כדי למנוע סתירה בין האמונה לבין ההיגיון, על האדם ללמוד ולהבין בשכלו את מה שהוא מרגיש באמונה שבליבו. ולחלופין – מי שטוען לאי-אמונה יוכל לשחרר את אמונתו מכלאה על-ידי ששכלו יחדל מלהילחם בה. כשיבין, באמצעות השכל וההיגיון, את קיומו של הבורא, לא יעמוד השכל כמחסום בפני האמונה, והיא תוכל להתגלות ולהתבטא בתודעתו.

יסוד הכול

זה השילוב הנכון בין השכל לאמונה. יסוד הכול הוא האמונה. אנו נקראים ’מאמינים בני מאמינים’, מכיוון שהאמונה הפנימית, אמונה שאינה תלויה בשכל ובהבנה, היא הבסיס לקשר שלנו עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו. ועם זה איננו מסתפקים באמונה כשהיא לעצמה ונותנים לה את מלוא התמיכה של השכל, הלימוד והידיעה.

שילוב זה בא לידי ביטוי בפרשת פרה שנקרא השבת – "זאת חוקת התורה". ההכרה שציוויי הקב"ה הם חוקה על-שכלית היא הבסיס לכול, ובתוך כך אנו נדרשים ללמוד ולהבין, לדעת ולהפנים.

התוכן באדיבות: צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה