האדם והעץ
קשר הדוק והשוואה ברורה קיימים בין האדם ובין העץ הצומח, וכפי שכתוב בתורה: "כי האדם עץ השדה" – האדם הוא עץ השדה, והדמיון בין השניים בולט: כשם שלעץ יש שורשים ופירות, כך גם לאדם יש שורשים ומביא פירות – תולדות לעולם וכשם שהעץ בתחילתו הוא שתיל רך ובסופו הוא גזע עבה וקשה, כך גם האדם בתחילתו הוא צעיר ורך, גמיש פיזית ונפשית, ובסופו הוא קשיח, וכשם שחייבים להשקות את העץ כך גם חובה לחנך את האדם ולטפח אותו. משום כך כשמגיע יום ט"ו בשבט חוגג האדם יחד עם העץ ושמח בשמחתו.
למרות ההשוואה האמורה בין האדם לעץ, עדיין יש לתמוה: וכי הדמיון בין האדם לבין בעלי החיים אינו גדול יותר? והרי בעל החיים יש בו את כל התכונות שצויינו לעיל, יש בו שורשים, הוא מוליד, דורש טיפול נאות, יש בו הבדלים בין צעירות לזקנה, ונוסף על כך – הוא גם נייד, יש בו אברים, והמכנה המשותף שלהם עולה על המשותף שבין האדם לעץ.
מדוע אם כן, התורה משוה את האדם דוקא לעץ?
חלב הפרה למי?
בתלמוד נאמר, כי ההשואה בין האדם לעץ היא בנתינת הפירות. העץ נותן פירות מרהיבים לעין וערבים לחיך, וגם האדן נותן פירות, והם: לא בניו ובנותיו כי אם מעשיו הטובים!
נתינת הפירות בעץ ומעשיו הטובים של האדם, הם חריגה לשבח בכל מעשה הבריאה כולה.
באם נעקוב אחר כל הבריאה, נבחין כי כל התהליכים שנוצרים ונעשים ע"י כל גורם שהוא הם לא למען הזולת, כי אם למען עצמו בלבד.
הבה ונראה: הפרה מייצרת חלב בשביל מי, למעננו? לא! היא מייצרת זאת עבור העגל שיינק ויוכל להתקיים. אלא שהמושבניק "גוזל" ממנה את החלב, ועושה לו "שינוי יעד". לשם מה היא מולידה את העגל, האם כדי להגיש את לשונו טבולה בחרדל לאדם אנין הטעם? בודאי שלא! היא סוחבת ברחמה את העובר כדי לגרום להמשכיות הדורות, זהו אחד מהאינסטינקטים המוטבעים בה, הגורם לה סיפוק רב. השועל מייצר פרווה לצרכיו בלבד ולא לחמם את צווארנו. הדבורה מפרישה דבש למזונה ולא למען המתקת לשונו של הכוורן וחבריו, וכן הלאה.
הפירות לזולת
כן הדבר הוא גם לגבי הפעולות והתהליכים שישנם בעצם ובצמחים. העץ משריש שורשים עמוק באדמה על מנת שאלו ירוו את צמאונו וישאבו מים ממעמקי האדמה. העץ גם אינו רוצה להראות עלוב ומסכן, על כן הוא מצמיח עלים ירוקים המשווים לו מראה נאה.
שונים מכולם הם הפירות. כשאנו מביטים על הפירות, אנו תמהים, מדוע נוצרו הפירות בגוונים שונים ובטעם מיוחד, האם יש מכך תועלת לעץ עצמו? הרי אילו העץ היה צריך אותם בשביל הגרעינים, אשר בהם תלויה המשכיות הדורות שלו, לא היה צורך בפרי עסיסי ומושך עין. ישנם עצי סרק לרוב, שמייצרים חבילת גרעינים יבשה, כמו האקליפטוס ודומיו. לשם מה, אם כן, הפירות עם הפלחים הטעימים?
אלא שכל מטרתו של העץ בהבאת פירות לעולם, היא להועיל לזולת!!! ולא למענו עצמו.
חוקרי הבוטניקה מגלים "תרגילים" נפלאים, אותם עושה העץ כדי שהאדם יבוא ויקטוף ממנו את פירותיו. לדוגמא: העץ מייצר צבע מיוחד לקליפת הפרי כדי שתקרוץ לאדם ותמשוך אותו מרחוק אל הפרי ויטעם ממנו. ומעניין, שאת הצבע הזה הוא מגלה רק כשהפרי כבר בשל ולא כשהפרי עדיין בוסר, כדי שהאדם לא יקבל, חס וחלילה, כאבי בטן. ועוד דברים מופלאים, שאין כאן מקומם.
ובזה דומה האדם העושה מעשים טובים – לעץ השדה. שניהם מביאים תועלת ועזרה לזולת, ובכך הם חורגים מכל הבריאה כולם משום שכל הפעולות הנעשים בבריאה הם עבור הקיום האישי ולמענו, מלבד פירות העץ ומעשיו הטובים של האדם, שהם עבור הזולת.
צדיק כתמר יפרח
וזאת ידע האדם: כי כאשר אינו עסוק במצוות, הוא דומה לבהמה "ומותר האדם מן הבהמה אין". אם הוא אוכל ושותה, עמל למחייתו ולפרנסת אנשי ביתו ודואג להמשכיות הדורות, הוא עדיין לא ניצל את הפוטנציאל האנושי שבו.
הניצול האמיתי יהיה כשיפעל למען הזולת ולמען מטרות שהן נבדלות ממנו. בלעדי זה הוא ישוה לא ל"עץ עושה פרי" כי אם ל"עץ סרק"…
מדברי הבעל שם טוב: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". צדיק, לא די שיהיה נאה כאחד בלבנון, יש צורך גם בנתינת פירות לזולת ולא רק להתהדר ביופי לעצמו. ואם דרכו היא כ"תמר", אזי הוא "צדיק".
