בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

המניע לקנאות פנחס

אהרון הכהן היה שיא ההתגלמות של אהבה ומדות טובות, אוהב את הבריות, מטיל שלום ואהבה בין הבריות ובין בעלי מריבה, ופנחס ירש אותו ואת תכונותיו. לכן התעורר פנחס לעשות שלום בין בני ישראל לאביהם שבשמים
פרשת קנאותו של פנחס, המתוארת בפרשתנו ובהרחבה במפרשי המקרא, מספרת על זמרי, שהיה נשיא שבט שמעון, הגיע עם אחת מבנות המדיינים, ומתגרה במשה כשהוא שואל אותו: "זו – המדיינית – אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?!".
כאשר פנחס ראה את מעשהו של זמרי הוא נזכר בהלכה "הבועל ארמית – קנאין פוגעים בו" (מי שנמצא בדרגה ההלכתית של 'קנאי', יש לו היתר לפגוע באדם זה, אולם מן הדין אין מורין כן). עקב כך החליט פנחס לקנא את קנאת ה'. הוא פגע בזמרי ובמדיינית, והמגפה שכילתה קשות בבני ישראל – נעצרה.
פרשן המקרא הגדול, רש"י, מפרש את יחוסו של פנחס בפסוק, "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – לפי שהיו השבטים מבזים אותו [ואומרים:] 'הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל'! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
לכאורה, לבני ישראל הייתה טענה חזקה מאוד: הרי זמרי הביא את המדיינית שלו "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". מי היחיד שקם לבצע את המעשה? רק פנחס! הרי, מן הסתם גם יהודים אחרים ידעו אודות ההלכה של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בוודאי משה רבינו ידע זאת, אם כן, מדוע קפץ לפתע דוקא פנחס? האם אין בזה משום זלזול בכבודו של משה ובכבודם של ישראל?
טענת בני ישראל היתה ש"קנאותו" של פנחס לא הייתה נקיה ממניעים אחרים ואולי אף ממניעים בלתי חיוביים. שכן, כך  טענו, סבו של פנחס, מצד אימו, היה מפטם עגלים לעבודה זרה… דבר המורה על מידת האכזריות. שכן, לפטם עגלים כדי שיהיו שמנים ואז לשחוט אותם זו אכזריות גדולה ביותר. להביא דבר אל המצב הכי מעולה, רק בכדי לגדוע אותו בשיאו – זו אכזריות גדולה מאוד.
טענו אפוא בני ישראל: מכיוון שסבו מצד אימו היה כה אכזרי בטבעו, מן הסתם ירש פנחס את תכונותיו השליליות. זו הדרך הטובה ביותר להסביר מה עורר אצל פנחס את קנאותו, היחיד שקפץ להרוג את זמרי והמדיינית! כי אצל פנחס הייתה טמונה אכזריות טבעית, גנטית, שהייתה טבועה באישיותו מלידה. אכזריות זו התפרצה ברגע שהוא ראה את זמרי, וזה היה המניע האמיתי שלו בהריגתו. קנאת ה' הייתה רק הפלטפורמה, אך מה שהסתתר מאחור היא אכזריותו – הגנטית – של פנחס.
כידוע, "איש מזריע תחילה יולדת נקבה", הווה אומר, הבן יורש את תכונותיה של אמו, ועל אותו משקל האשה יורשת את תכונותיו של אביה. והיות ופנחס היה בן בתו של פוטי, אם כן, הוא ירש אותו. שכן אמו ירשה את אביה (את התכונות הגנטיות האכזריות שלו), והוא ירש זאת מאמו! ואם כן, קנאותו נבעה ממידת האכזריות אותה ירש מסבו…
על כך בא הקב"ה – האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב – ואומר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".
קנאותו של פנחס נבעה מהיותו "בן אהרון", ולא כטעותכם מהיותו בן פוטי. אהרון הכהן היה שיא ההתגלמות של אהבה ומדות טובות, אוהב את הבריות, מטיל שלום ואהבה בין הבריות ובין בעלי מריבה, ופנחס ירש אותו ואת תכונותיו. לכן התעורר פנחס לעשות שלום בין בני ישראל לאביהם שבשמים, ובמעשהו אכן הצליח – "השיב את חמתי מעל בני ישראל".
דבר זה מעורר מסקנות חשובות הנוגעות לצורת ההתנהגות הנאותה שלנו כיהודים וכבני אדם:
כאשר רואים אדם שעושה דברים טובים, יש נטייה רווחת, וכמעט טבעית אפילו, לבטל את מעשיו הטובים בטענה כי מניעיו של אדם זה אינן טובות, ויש לו פניות ואינטרסים אישיים בדבר.
על כך יש לדעת:
א) התורה מורה, לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. לכן, גם אם אכן מניעיו של האדם במעשיו הטובים הם מניעים אישיים וצדדיים, הוא זכאי לעידוד ולא לגינוי.
ב) אף פעם אינך מסוגל לדעת מה מתרחש בלבבו של הזולת. ואנו רואים זאת ברור בפרשתנו – קהל רב מקרב בני ישראל סברו שפנחס עשה את מעשהו ממניעים פסולים, אבל כשהקב"ה בא והעיד – וה' יראה ללבב – כי מניעיו של פנחס היו טובים וצדיקים, וקנאת ה' היתה בליבו – "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אז שקטה הביקורת על מעשהו.
(מעובד משיחות הרבי מליובאוויטש)

מערכת האתר

השאירו תגובה