בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

טעות בשיקול הדעת

המרגלים שיצאו לביצוע משימתם חזרו ודיווחו לעם על הנתונים שאספו שהיו מבוססים על שכל והגיון ולכן, מתוך שיקול דעת, הגיעו למסקנה כי "לא נוכל עלות (לארץ)". לרוע מזלם הם טעו בשיקול דעתם, מאחר ומשה רבינו לא ביקש מהם לחוות את דעתם האישית האם ניתן לכבוש את הארץ, אלא שלח אותם רק כדי לדעת רק כיצד קל יותר לכבוש את הארץ ותו לא.

חכמינו ז"ל מדייקים במילים הפותחות את פרשתינו: שלח לך – לדעתך. הקב"ה אמר למשה: "אני איני מצווה אותך" ונמצא כי שליחת המרגלים היתה תלויה בשיקול דעתו של משה.

גם מי שאינו נושא תפקיד צבאי מבין, שכדי לכבוש עיר או מדינה מבלי לקחת סיכונים מיותרים יש להעזר במידע מודיעיני מוקדם. זה היה למעשה הבסיס לדרישת העם ממשה לשלוח מרגלים לסייר בארץ כנען. כיון שגם משה חשב שיש להתכונן למלחמה בדרך טבעית, שהרי "אין סומכים על הנס", הסכים משה רבינו לדרישות העם. נשאלת איפוא השאלה: אם תועלת פעולת הריגול כל כך ברורה, מדוע הקב"ה נמנע מלכתחילה מלצוות על עשייתה ותלה את הדבר בהחלטתו של משה?

נאמר כי המרגלים "באותה שעה כשרים היו" ובמיוחד שמינויים למשימת היה אחרי שנבחרו מבין כל העם. אם כן, מתעוררת השאלה, כיצד חל בהם שינוי כל כך קיצוני, שלא זו בלבד שלא ביצעו כראוי את שליחותם אלא עוד גרמו על ידי מעשיהם בכיה לדורות לישראל (שאמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות. וביום זה, תשעה באב, נחרבו שני בתי המקדש)

פרטי השליחות

המשימה שעמדה בפני המרגלים היתה מורכבת משני תחומים עיקריים:
א) לצבור מידע חשוב שיביא תועלת בכיבוש הארץ – "וראיתם . . החזק הוא . . המעט".
ב) לאסוף נתונים על הארץ עצמה – "הטובה היא . . השמינה היא…".
החלק האחרון של השליחות היה חשוב במיוחד עד כדי כך שמשה אמר להם: ""והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" – על אף שלקיחת פירות הארץ הגדולים מהווה סיכון לחייהם, שהרי לא ניתן להחביא אותם מעין רואים ועלולים להכיר בהם שהם מרגלים, עמד משה על דרישתו זו.

לכאורה הרי הקב"ה כבר סיפר לבני-ישראל שארץ ישראל היא: "ארץ טובה ורחבה . . ארץ זבת חלב ודבש", כך שאפילו אם נאמר שאינה דומה שמיעה לראיה ומראה הפירות היה גורם להם לשמחה וחיזוק האמונה, דורש הדבר הסבר: האם הדבר הכרחי עד כדי סיכון כל השליחות וחיי אדם?

ה"נשמע" שאחרי ה"הנעשה"

בני-ישראל קיבלו את התורה בזכות נכונותם ומסירותם לה', באומרם תחילה "נעשה" ורק אחרי זה "נשמע". מכאן אנו גם למדים כי לא די רק ב"נעשה" וכי חייב לבוא אחריו ה"נשמע", הבנת התורה והמצוות בשכל האדם.
כך גם היה הדבר בכניסת ישראל לארץ: אומנם הקב"ה סיפר לבני-ישראל על מעלותיה של הארץ אך הוא רצה כי ישראל בעצמם יווכחו בכך. זו היתה הסיבה העיקרית לשליחת המרגלים שהתבטאה גם בדרישה לקחת מפירות הארץ, כדי להמחיש עוד יותר לכל העם את העומד לפניהם. מסיבה זו לא ציוה הקב"ה על שליחת המרגלים, שכך היה הדבר באופן של "נעשה", אלא אמר למשה: "שלח לך" – לדעתך, כדי שהדברים יובנו וייושבו בשכלו של כל אחד.

ברוח זו יצאו המרגלים לביצוע משימתם ודיווחו אחר כך לעם על הנתונים שאספו. כל הדברים שאמרו היו מבוססים על שכל והגיון ולכן, מתוך שיקול דעת, הגיעו למסקנה כי "לא נוכל עלות (לארץ)". לרוע מזלם טעו בשיקול דעתם, בפרט שמשה לא ביקש מהם לחוות דעה האם ניתן לכבוש את הארץ, אלא שלח אותם כדי לדעת רק כיצד קל יותר לכבוש את הארץ ותו לא.

להתגבר על הנטיות

לאור האמור נוכל ללמוד לקח חשוב מסיפור המרגלים. לפעמים אנו שקועים בעבודת מסוג של "נשמע" – עמלים להבין את הדברים, לקרבם לשכלנו ולתת בהם טעם והגיון. באותו זמן עלינו לזכור כי המטרה אינה "אנחנו" והבנתנו, אלא קיום רצון ה' המחייב אותנו "לשמוע" ולהבין. אם נעמיד כלל זה לעד ענינו נצליח לנטרל אח הנטיות האישיות המפריעות להבנה, נוכל להתרכז בענין עצמו, לגלות את הרעיון האמיתי שבו ולהגיע אל המסקנה הנכונה.

מערכת האתר

השאירו תגובה