בית חב"ד אלקנה

מרכז מסחרי, ת.ד. 722, אלקנה

פורים בכסלו

ביום ד' בכסלו לפני למעלה מ200 שנה, ניצלו יהודי טבריה ממוות כאשר צבאו של השליט האזורי נסוג מעירם לאחר מצור בן למעלה מחודשיים • סיפורו של נס ההצלה של תושבי טבריה לחגוג את יום ד' כסלו ..

החרדה אחזה בתושבי העיר טבריה. השמועות שהגיעו בזה אחר זה, בישרו כי צבאו של סולימאן מתקרב לעירם בקצב מואץ, וכי בעוד ימים לא־רבים יעמוד כבר לפני חומותיה.

בט' באלול לא היה לאיש ספק, מול ימה של טבריה חנו המוני חייליו של סולימאן פאשה, חמושים בנשק לרוב, לצידם תותחים וכלי מלחמה כבדה, ששים אלי-קרב. בעיר פנימה, תאניה ואניה. הפחד שרר בלבבות והשרה אווירת נכאים. לא נראה היה כי לצבאו של השליט המקומי דאהר אל-עומאר יש די כוח כדי להתגונן כנגד כוחו העצום של צבא סולימאן.

הקמת היישוב היהודי בטבריה

הכל החל מספר שנים קודם לכן. העזובה שלטה בחלק זה של ארץ ישראל. בטבריה לא התגוררו יהודים כלל, לאחר שהקהילה היהודית התפרקה ורוב תושביה היגרו לצפת. העיר הייתה קטנה וכמעט בלתי מיושבת.

הראשונה שביקשה לכונן את היישוב היהודי בעיר הייתה הגבירה המפורסמת דונה גרציה, אך למרות השקעתה העצומה והכספים הרבים שהזרימה לטובת הרעיון, הוא נגדע באיבו והיישוב המתוכנן לא קם.

בעקבותיה, קם השליט המקומי דאהר אל-עומאר והזמין לעיר את רבי יהודה אבולעפיה שהתגורר עד אז בעיר איזמיר שבטורקיה. במכתב שכתב לו ביקש אל־עומאר: "קום עלה רש את ארץ טבריה כי היא ארץ אבותיך". ורבי חיים נענה, עלה בראש תלמידיו והקים במקום יישוב יהודי גדול שהלך והתפתח.

אלא שהתפתחותה של טבריה, לא התקבלה בכל מקום בעין יפה.

סולימאן פאשה, השליט האזורי שישב במצרים, החל מקבל ידיעות כי העיר שעל שפת הכינרת הולכת ומתפתחת תחת ידי המושל המקומי אל־עומאר. הקנאה מילאה את ליבו, והוא ביקש להעביר את אל־עומאר מכיסאו.

הדי קרב

הידיעות הראשונות על צבאו המתקרב של סולימאן הגיעו דווקא לידי הרב היהודי, רבי חיים אבולעפיה, והוא מיהר לשתף בתוכנם את מושל העיר. אלא שהאחרון לא האמין. הוא ביטל בהינף יד את השמועות ולא הסכים לקבל שסולימאן מבקש להעבירו מכסאו. רק כשהצבא הגדול התקרב לעיר, נכח לחרדתו אל־עומאר כי צדקו המכתבים הבהולים. סולימאן מבקש לכבוש את העיר.

יהודי העיר ביקשו להימלט ולמצוא מחסה מאימת הכובש האכזר, אך רבי חיים אבולעפיה לא הסכים לסגת מטבריה. הוא הוקיר טובה לאל־עומאר שהקים את היישוב היהודי ונטה חסד ליהודים, והודיע כי עליהם להשאר לצדו עד הרגע האחרון. ואכן, היהודים נותרו בטבריה עד לבואם של חיילי סולימאן.

התותחים רועמים

באותו היום החלו רועמים התותחים. כדורי הברזל ניתזו בעוצמה מלועות הקנים. רעש ההדף הבריח את תושבי העיר הנצורה לביתם, מחכים לשמוע את קול הפיצוץ, כאשר יפגעו הכדורים בחומות ובבתים.

אלא שזה אחר מלהגיע.

במקום קול שבר והרס, שמעו התושבים להפתעתם את רעש פגיעת הכדורים במי הכינרת הגדולה. אף כדור לא הצליח לצלוח את הדרך אל העיר פנימה ולפגוע באיש או ברכוש. הכדורים שכן הגיעו לעיר, נפלו במקומות בהם לא גרמו לנזק כלל.

היה ברור כי מאת ה' הייתה זאת. כאילו יד נעלמת הסיטה את הכדורים הענקיים וכיוונה אותם אל מימי הכנרת. תקווה החלה מפעמת בלבבות.

צבא סולימאן לא התייאש. משראה כי כדורי הברזל מחטיאים את העיר, פנה לעשות מלחמה בערמה ובתחבולות. אלא שכל ניסיונותיו עלו בתוהו. ניגוח החומה לא הואיל. חפירות שביצעו חייליו אל תוך העיר הסתיימו באבידות גדולות, לאחר שצבא אל־עומאר תקף בעורמה את החופרים והכה בשאר החיילים. בזה אחר זה כשלו כל ההתקפות שניהל על טבריה הנצורה.

הלל והודיה

שמונים ושלשה ימים חלפו מאז החל המצור על העיר טבריה. בבוקר יום השבת ד' בכסלו תק"ג, בתום מערכה קשה ונסיונות עקרים לכבוש את העיר, נראו חייליו של סולימאן שבים על עקבותיהם בבושת פנים. תושבי העיר עמדו על החומות וצפו בצבא הגדול הולך ונסוג וליבם התמלא בשמחה. יהודי העיר נהרו לבית הכנסת, שם ברך בקול גדול רבי יהודה אבולעפיה ברכת "הגומל", ובשירה ורננה פצחו כולם בשירת הלל, מודים ומשבחים לה' על הנס שעשה לעירם. מני אז גדל כבודו של רבי יהודה אבולעפיה בעיני המושל לאין ערוך, בהבינו כי זכותו של הרב היהודי עמדה להם להינצל מכיבושו של סולימאן.

בעקבות המאורע, קיבלו יהודי טבריה "עליהם ועל זרעם" את יום ד' כסלו ליום משתה ושמחה על הנס אשר עשה ה' איתם בכך שהוציאם ממות לחיים. מאז ועד היום ברבים מבתי הכנסיות בעיר טבריה אין אומרים תחנון, זכר לנס ההצלה ששמר על הישוב היהודי והציל את נפשם של המוני תושביו.

מערכת האתר

השאירו תגובה