חג השבועות הוא חג המעניק הזדמנות לביטוי הכישרון הקולינרי הלא-שגרתי. לא עוד ארוחות חג שגרתיות של עוף ואורז או תפוח אדמה, אלא משהו אחר, מרענן, מושקע: מאכלי חלב.
טעמים רבים יש למנהג-ישראל זה, טעמים רבים נכתבו על הסיבה מדוע נוהגים לאכול מאכלי חלב ביום מתן תורה, אבל דומה שטעמם של עוגות הגבינה והפשטידות השונות הוא הטעם החזק ביותר, הוא הטעם העולה על כולנה…
יצא לכם לחשוב פעם על הגבינה, חשבתם פעם מי הראשון שייצר גבינה, איך היא נוצרה?
גבינה היא לא מוצר שנברא בששת ימי בראשית, בששת ימי בראשית נוצר החלב ותו לא, כל השדרוגים שלו, החל מאלו הבסיסים כחמאה, שמנת וגבינה, הינם פרי יצירתו של האדם, שמתי שהוא בהמשך הימים, הוא יצר גבינה.
חמאה מופיעה כבר בחומש בראשית, כשאברהם אבינו קיבל את שלושת המלאכים, מספרת התורה: "ויקח חמאה וחלב". גם הגבינה מופיעה לא רק בלשון המשנה, אלא כבר בספר איוב (י, י): "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני". שדרוג החלב הסטנדרטי למוצרים כחמאה וגבינה, היה כבר בראשית זמן המקרא. מעניין איך הוא נוצר, מי היה הראשון שקם בוקר אחד והחליט "היום ניצור גבינה".
האם היה זה סוד שהקב"ה גילה לאדם וחוה מהו המתכון ליצור גבינה, סוד שעבר במסורת מאם לבתה, או שמא היה זה פשוט טעות של מישהו שהשאיר כד חלב מחוץ למקרר והוא החמיץ, ומאז – השתנתה ההיסטוריה…
במדרש רבה (בראשית יד) מובא: "קערה שהיא מלאה חלב, עד שלא ניתן "מסו" בתוכה (מיץ קיבה של עגל), החלב רופף. משניתן לתוכה מסו, הרי החלב קופא ועומד". רק כאשר נופל אל תוך החלב מעט "מסו", דבר שלילי, מיץ קיבה, דבר הגורם לה להחמיץ – היא הופכת לגבינה.
אם ננסה לדמיין מעט איך נוצרה הגבינה הראשונה: כנראה אמא של מהללאל, אולי של קינן, או אולי של מחויאל, מזגה לו כוס חלב טרי, הישר מהפרה, חלב בריא מלא ויטמינים, ואיכשהוא נשפך לתוכה קצת מסו, דבר שגרם לחלב הטוב והמוכר להיות חמוץ ודוחה.
האמא כנראה מאוד כעסה, אבל מאז – החלב הנדוש והמשעמם, הפך להיות מוצר שמשדרג כל דבר שהוא בא איתו במגע.
אין היגיון שאדם יקח דבר חמוץ ולא ראוי לאכילה, כמיץ קיבה, וישליך אותו סתם כך אל כד חלב טרי ובריא. אבל דווקא פעולה זו, ההחמצה של החלב, הביאה לתוצאה חדשנית מרשימה, תוצאה שמאפילה ומעפילה כמה מונים על המקור.
*
השליח למינסוטה הרב מאניס פרידמן סיפר פעם: לפני מספר שנים, טסתי לארגנטינה. הטיסה הייתה מתישה, הייתי צריך לטוס ממינסוטה לניו יורק, משם למיאמי, וממנה לבואנוס איירס. כשסוף סוף הגעתי לארגנטינה, הייתי כמובן עייף ומותש. חסר כוחות.
הדבר היחיד שרציתי היה: להגיע לחדר במלון, לישון טוב ולהתעורר למחרת רענן ומוכן לעבודה.
כשהשליח שם אסף אותי משדה התעופה, הוא אמר לי כי ברצונו לעשות עצירה קצרה בדרך למלון.
"אישה בקהילה", הוא הסביר, "איבדה את בנה לאחרונה והיא נמצאת בדיכאון ואינה מעוניינת לדבר עם אף אחד או לצאת מביתה. כשאמרנו לה שאתה מגיע, היא הסכימה לדבר איתך".
אם אומר בלשון המעטה, לא הייתי מאוד שמח מההצעה הזו. לא זו בלבד שזו משימה מרתיעה – מה אני יכול לומר שאשה שכל כך סובלת – לא אהבתי את העובדה שאיש לא עדכן אותי קודם. "למה לא שאלו אותי קודם?"…
אבל מה יכולתי לעשות, האשה ציפתה לנו כל כך. לא הייתה לי ברירה.
כשפגשתי את האישה בביתה, היה נראתה כאילו היא לא בין החיים. לא היה אור בעיניה. ללא חיים בקולה. אין צבע בפניה. בנה בן ה -19 נהרג בתאונת דרכים בעת שניסה להגיע הביתה.
היא סיפרה לי כמה מיוחד היה בנה, איך הוא התנהג בצורה מכובדת, כמה הוא היה אדיב ונדיב, מתחשב, חכם, אכפתי, בוגר מכפי שנותיו.
"ילד מופלא היה לך", אמרתי כשהיא סיימה את המונולוג הכואב שלה, "ולחשוב, שזכית בו למשך 19 שנה"…
התגובה שלי, כלל לא הרשימה אותה.
"אני מבין" הרגעתי אותה, "ההלם של אובדן בנך, לפתע פתאום, זה דבר נורא" –
"אבל תדמייני לרגע", המשכתי ואמרתי, "שאלוקים בכבודו ובעצמו היה בא אליך מראש ואומר לך את הדברים הבאים: "אני מחפש מישהי שתהיה אמא של ילד מקסים, באמת, במשך 19 שנה. התסכימי להיות אמא שלו?" – "מה היית אומרת?"
חשבתי בוודאות היא תגיד "כן", אבל להפתעתי היא ענתה בהתרסה: "בשום פנים ואופן לא!"
הייתי לגמרי אובד עצות מה לומר, ובלי לחשוב, עניתי: "ובכן, טוב מאוד שהוא לא שאל אותך"…
פתאום, סכר דמעות נפתח והיא החלה להתייפח ללא שליטה. האישה סוף כל סוף התירה לעצמה בכי טוב ומשחרר, בפעם הראשונה מאז מותו של בנה. היא צעקה, היא בכתה, היא פרקה את צערה.
לאחר כעשרים דקות, היא נראתה בפעם הראשונה 'בחיים' מאז הטרגדיה. היא הייתה אדם חדש. הרגשתי כאילו אני עד לאשה שחזרה מהקבר אל החיים, ממש לנגד עיני.
זו היתה אחת החוויות הרגשיות המשמעותית ביותר שחוויתי בעשרות השנים שאני עוסק בייעוץ והדרכה.
במכונית בדרך למלון הרהרתי לעצמי: כשאמרו לי שעלי להיפגש עם האישה הזאת כעסתי: "למה לא שאלו אותי מראש"? אם היו שואלים אותי לפני כן אם ארצה לפגוש אותה מיד לאחר הטיסה שלי – בוודאי הייתי משיב: "בשום פנים ואופן לא!"
וזו הרי היתה תשובה לא נכונה! הרי לא הייתי מקבל את ההזדמנות לעזור לה, וגם הייתי מחמיץ את החויה המטלטלת שחוויתי כעת.
רוב הדברים הגדולים שאנחנו עושים בחיים, לא נעשו בתגובה למצבים שבחרנו ברצון. אנחנו לא מבקשים אתגרים. אם מישהו היה שואל אותך: אולי אתה רוצה קצת קושי, אתה מעונין בכמה "נסיונות" בחיים? היית לבטח מיד אומר: לא, תודה.
אם הקב"ה היה שואל אותנו מראש בכל פעם שהוא רוצה להציב לנו אתגר, היינו אומרים לו: "בבקשה, לא". והתוצאה היתה – שלא היינו עושים שום דבר הראוי לציון בחיינו. החיים היו מסתכמים בכלום.
אם כך, עלינו להודות לבורא העולם בכל רגע – או לפחות כל בוקר כשאנחנו קמים – על כך שהוא לא מבקש מאיתנו רשות. כנראה שהכל זה חלק מהתוכנית האלוקית. ההתמודדויות שלנו עוזרות לנו לגדול ולהיות אנשים טובים יותר.
*
בלי ה"מסו", אם החלב לא היה מחמיץ, היינו נשארים רק עם החלב השגרתי והסתמי.
ההתחלה נראית קשה, מכעיסה, "למה לא שאלו אותי", אמא של קינן מאוד לא אהבה את מה שהוא עשה, החלב המוכר והטוב פתאום "קופא ועומד" – אבל התוצאה שהתקבלה היתה חיובית מאוד. אפילו יותר מהמקור.
לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים ילד או ילדה עם אתגרים, אתגרים עבור הילדים ואתגרים עבורנו, שלא לדבר על האתגרים שיש לאחים ולאחיות, הדבר הוא "לא בבחירתנו".
אבל בידיים שלנו לבחור מה לעשות עם זה:
אנחנו יכולים לשקוע בחלב החמוץ, לכעוס ולרטון על "החלב שנשפך", על כד החלב שלא יכול לבוא למימוש. אבל אנחנו גם יכולים לנסות למצוא בתוך החמיצות הזו את הגבינה שבה. ההבנה שה"מסו" גורם לשדרוג, הן עבורנו, הן עבור הילדים האחרים במשפחה, ובעיקר אנחנו צריכים ליצור גבינה באוצר שהקב"ה הפקיד בידינו.
כשנשב בסעודת החג ונטעם את עוגות הגבינה, כשנחוש בפה את המרקם של החמאה – נסתכל על הילדים שלנו ונתבונן ברעיון שהם החג שלנו, הם הגבינה האמיתית שלנו, הם חג מתן-תורה שלנו.
"נעשה ונשמע". בתחילה זה "נעשה" – ככה, בלי הבנה. עושים למרות שזה לא מובן, למרות שזה אולי גם קצת מכעיס, אבל בהמשך אמור להגיע ה"נשמע" – ההבנה, ההפנמה, ובעיקר ההתחברות, ההכרה שזה שלי ואני אוהב את זה.
