מה עניינך שאני יהודי?

"אתה יהודי?" פניתי אליו. "מה זה עניינך?!" השיב לי בהתרסה. "הנח לי, אינני מאמין בזה, אני הולך עכשיו לאכול ארוחת-בוקר". מוגש לרגל כינוס השלוחים שננעל השבוע בניו יורק

 

מקטמנדו בנפאל, דרך בנגקוק, ועד לסיביר הרחוקה ♦ מדור בלוג שליחות

 

בבל-הארבור, האזור היוקרתי ביותר במיאמי שבפלורידה, שוכן ה'שול'. זה בית-כנסת ענק, מן המפוארים בארצות-הברית, שהקים שליח חב"ד, הרב שלום-דובער ליפסקר.

 

 

 

 

 
בבית-הכנסת חברים כשש-מאות מתפללים קבועים, מנכבדי הקהילה היהודית במיאמי ועשיריה. לשיעוריו השבועיים של הרב ליפסקר בפרשת-השבוע יצא שם למרחוק, ומאות באים להאזין להם. הצלחתו מעוררת התפעלות והוא נחשב מודל לחיקוי גם בקרב חבריו, שלוחי חב"ד בעולם.
 
הצלחתו של הרב ליפסקר לא אפיינה, ודאי לא בממדיה הנוכחיים, את צעדיו הראשונים בעיר, לפני כשלושים וחמש שנים. בעקיבות ובנחישות יצר קשר עם עוד יהודי ועוד יהודי, תוך התמודדות עם התנגדויות ועם אתגרים נוספים המאפיינים התחלות.
 
המקרה הבא, שסופר על-ידי הרב ליפסקר (לשבועון 'כפר חב"ד'), אירע לפני שנים, בטרם הוקם ה'שול':
 
פתחנו בית-כנסת לא-גדול, שפעל בעיקר בשבתות. לאחר פטירת אבי החלטתי לייסד מניין יומי לתפילת שחרית. לפעמים היה חסר לנו עשירי למניין. הייתי מתקשר לחברת מוניות באזור ושואל אם יש להם נהג יהודי פנוי. כשהיו שולחים אותו אלינו, היינו אומרים לנהג להחנות את המונית, להפעיל מונה ולהיכנס פנימה. בסוף התפילה היינו משלמים לו את מחיר ה'נסיעה'...
 
בוקר אחד היה חסר לנו עשירי למניין, ובדיוק לא היה אז נהג יהודי בחברת המוניות. יצאתי לרחוב. לפתע הבחנתי בקשיש חובש כובע הפוסע לאיטו, נשען על מקלו. "אתה יהודי?", פניתי אליו. "מה זה עניינך?!", השיב לי בהתרסה. "אבי נפטר, עליי לומר 'קדיש' ואני זקוק לעשירי למניין", אמרתי. "הנח לי, אינני מאמין בזה, אני הולך עכשיו לאכול ארוחת-בוקר", אמר והמשיך לדרכו.
 
חזרתי לבית-הכנסת ועדיין אין עשירי למניין. יצאתי שוב החוצה, וניגשתי למסעדה שבפינת הרחוב. הזקן ישב שם. "אתה חייב לעשות לי את הטובה הזאת ולהשלים מניין!", התחננתי. "איני מאמין בזה", חזר ואמר ביבושת. "אז אל תתפלל, רק תהיה נוכח במקום", הצעתי.
 
"כבר הזמנתי אוכל!", ניסה לנערני. "כמה זה עלה לך?", שאלתי. "שלושה דולר", ענה. הוצאתי מכיסי שלושה דולרים ושמתי על השולחן. רק אז הסכים לבוא עמי. "אבל אל תיתן לי טלית וסידור!", הזהיר. כל התפילה ישב 'נפוח' על מקומו ולא נגע בסידור.
 
למחרת ראיתיו שוב פוסע לאטו ברחוב, ושוב ביקשתיו להיכנס ולהשלים מניין. הפעם הסכים ביתר קלות, אך חזר הדגיש כי אינו מתפלל. כך נמשך הדבר ימים רבים. כעבור זמן הסכים להחזיק סידור, ואחר-כך אף התעטף בטלית.
 
בוקר אחד הצעתי לו להניח תפילין. הוא דחה את הצעתי. "בערב ראש-השנה אניח תפילין. אבל אל תביא לי תפילין, יש לי", אמר. ובאמת, בערב ראש-השנה הגיע לתפילה עם שקית דהויה מיושן, והוציא מתוכה תפילין עתיקות.
 
בתשובה לשאלתי סיפר כי הוא בן תשעים ושלוש, וכי לא נגע בתפילין מאז בר-המצווה, כלומר שמונים שנה! בהזדמנות זו אמר כי שם משפחתו שוסטר. סייעתי לו להניח את התפילין של-ראש, ואף החמאתי לו: "זה נראה עליך כמו כתר".
 
שוסטר נראה בטלן מוחלט. יום-יום הופיע באותם מכנסיים דהויים ובאותה חליפה שבכיס החיצוני שלה היו עטים בצבעים שונים. 'נשיא' בית-הכנסת שאל אותי לא-פעם, מדוע אני מקדיש זמן רב כל-כך לקשיש הזה. "הוא יהודי, וזו סיבה מספקת", עניתי בטבעיות.
 
בהתקרב הימים-הנוראים נתנו את דעתנו על המתפללים הרבים שיבואו לתפילות. בית-הכנסת לא היה יכול להכיל את כולם, ולכן שכרנו אולם גדול במלון 'שרתון'. שיערנו שיבואו כחמש-מאות מתפללים. הזמנתי אפוא חמש-מאות מחזורים.
 
בראש-השנה ניגש אליי שוסטר ושאל: "מי שילם על כל המחזורים?". סיפרתי לו שעדיין לא שילמו עליהם. "אני אשלם", הצהיר. כשסיפרתי זאת ל'נשיא' בית-הכנסת, הוא כבר ניגש לאחל לשוסטר 'שנה טובה'...
 
במרוצת הזמן נעשה שוסטר בעל-תשובה ממש. הוא החל ללבוש ציצית, לאכול רק כשר, וכל חייו השתנו לגמרי. בשנת תשמ"ח - 1987-8 הכריז הרבי מליובאוויטש על השנה הזאת 'שנת הבניין'. התחלנו לחשוב על בניית בניין חדש של ה'שול'.
 
יום אחד פנה אליי שוסטר וביקש לקבוע פגישה עם חברי ועדת הבנייה. "כמה יעלה הבניין?", שאל בפגישה. חשבנו אז שהבנייה תעלה כשני מיליון דולר, וזה מה שאמרנו לו. "אז אני אתן לכם מחצית, מיליון דולר", הדהים אותנו שוסטר.
 
סוף הסיפור הוא שכעבור כארבע שנים אושפז שוסטר בבית-רפואה ומצבו החמיר. הייתי אז בניו-יורק, ומיד טסתי בחזרה וחשתי אל מיטתו. הוא כבר היה ברגעיו האחרונים. נזכרתי בתולדות הקשר בינינו ואחזתי בחיבה את ידו. "אם אתה אוהב אותי, לחץ את ידי", ביקשתי. מיד הרגשתי לחיצת ידו. קראתי עמו "שמע ישראל" וכשהגענו ל"ובשעריך", יצאה נשמתו.
 
לאחר פטירתו התברר לנו כי הוא הותיר לנו מהירושה שלו עוד סכום גדול לבית-הכנסת ולפעילות לקירוב לבבות. אך העיקר – היהודי זכה בסוף ימיו לשוב לצור מחצבתו.

 

התוכן באדיבות:

 

 

 

 

© כל הזכויות שמורות

 

 

 

 

 

 

 

 

שתף לחברים

שתף