שמחת תורה של קנטוניסטים

"הייתי ילד בן שמונה, כאשר אבי, הרב שלמה ז"ל, קיבל הוראה למסור 20 בחורים מעירינו לצבא הצאר..." סיפר הקנטוניסט המיוסר

שמחת תורה של קנטוניסטים

"הייתי ילד בן שמונה, כאשר אבי, הרב שלמה ז"ל, קיבל הוראה למסור 20 בחורים מעירינו לצבא הצאר..." סיפר הקנטוניסט המיוסר

קוראינו שמעו כבר לא אחת על הקנטוניסטים - צעירים יהודיים, לפעמים ילדים, שנחטפו ברוסיה ונלקחו לעבודת הצבא בימי הצאר ניקולאי הראשון. הללו נאלצו לבלות את מיטב שנותיהם כחיילים בצבא הצאר ולרוב התרחקו שלא מרצונם, מבית הוריהם ומהיהדות. להלן סיפור של קנטוניסט כזה:

שמחת תורה ב"בית הכנסת של החיילים", אשר בעיירה ס. ברוסיה הצארית - היה מחזה מיוחד במינו. במקום הזה אפשר היה לראות שמחה אמיתית של יהודים ששמחו עם התורה, כי על כן היה בית כנסת זה מיוחד במינו רוב מתפלליו היו קנטוניסטים לשעבר.

המחזה המרהיב ביותר נתגלה לעיני הצופים, כאשר בנקודת השיא של העליצות, קם אחד החיילים הותיקים וברקדו עם התורה בזרועותיו, הוא קרע את חולצתו בגלותו בכך סימני חתכים עמוקים בחזהו ועל כתפיו והוא שר בקול רם : "תורה, תורה, אני אוהב אותך". בגמר ההקפות היו צעירים מקיפים את החייל בדימוס ומבקשים ממנו, שיספר להם על החתכים שבגופו. הם הקיפו אותו מכל צד והאזינו לסיפורו בנשימה עצורה. וזה מה שהוא סיפר:

"הייתי ילד בן שמונה, כאשר אבי, הרב שלמה ז"ל, קיבל הוראה למסור 20 בחורים מעירינו לצבא הצאר.

"בעיר קמה צעקה גדולה. לכל אותם הורים, שהיו להם בנים בגילי, נחשב יום זה כיום אבל. אילו מתו כל הילדים בעיירה ממגפה במשך יום אחד, לא נחשב הדבר לאסון גדול כל כך, כמו הגזרה של מסירה לצבא.

"בבית אבי התאספו כל ראשי הקהילה. אחדים מעשירי המקום הציעו סכומי כסף גדולים לקופת הקהילה, אם בתמורה לכך יוותרו על בניהם. אולם אבי לא נתפתה לכך. הוא דרש יחס שווה אל כל הילדים, והציע כי יוחלט עפ"י הגורל מי ילקח לצבא ומי ישאר בבית.

"ככל שהייתי צעיר, הבנתי יפה את גודל הטרגדיה, העומדת להתרגש על ילדי העיירה, לרבות אותי עצמי. בשוכבי על מטתי, מנסה להרדם, שמעתי את קולות הויכוח מהחדר הסמוך. "ומה עם דוידל שלך?!" - רטט עבר בי, כאשר שמעתי את שמי מוזכר בפי המתוכחים. "מובן מאליו, כי גם הוא לא יהיה יוצא מהכלל" - שמעתי את אבי משיב.

"הישיבה נמשכה כמעט כל הלילה, אולם אני נרדמתי לפני שהיא נסתיימה.

כאשר התעוררתי בבוקר, מצאתי את אמי יושבת ליד מטתי, עיניה אדומות מבכי ומחוסר שינה. היא חבקה אותי ודמעותיה נשרו על כתפי.

"המילים היו מיותרות, הבנתי, שעלה בגורלי להיות בין אותם בחורים, שישלחו הרחק מבתיהם ואולי לעולם לא אראה שוב את הורי.

"אל תבכי אמא - אמרתי - אני אחזור.

"מה שאני דואגת. דויד'ל - אמרה אמי - אם אתה תחזור כיהודי. הייתי מעדיפה לראות אותך מת, מאשר לראותך גוי.

"אמא, אני תמיד אשאר יהודי - אמרתי לה בצורה החלטית. מחזה זה חזר על עצמו, כאשר ישבתי על ברכיו של אבי, בחדר הקטן בו הוא נהג ללמוד. הוא דבר אלי שעה ארוכה. בעיניו לא נראו דמעות, אולם אני ידעתי, שלבו נשבר בקרבו.

"זה היה סופו של אבי: שבוע לפני שהילדים נלקחו, הוא מת.

"ימים אחדים לאחר מכן, באו לעיירה שני אנשים זרים. לפי דבריהם הם באו לקנות כבשים מהאכרים בסביבה. שמועות שפשטו אמרו, שאלה הם חוטפי ילדים. אנשים לחשו, כי הללו שוחדו ע"י העשירים, כדי שישאירו את ילדיהם ושיחטפו במקומם ילדי עניים. תוכנית השויון שהגה אבי המנוח הושמה, איפוא, תודה לא-ל.

"ביום בו באו החוטפים לעיירה, נראה המקום, כאילו יש בו רק מבוגרים וזקנים. כל הילדים הוחבאו וגם אותי החביאה אמא במרתף.

"אחר כך באו החוטפים לביתנו, שמעתי קולות גסים ורעש מוזר, כאילו אנשים מתגוששים ואחר כך שמעתי משהו נופל לארץ והיה נדמה לי שזה גוף חסר חיים. לא יכולתי להשאר יותר במקום מחבואי. רצתי החוצה וצעקתי: אמא את בסדר? תני לי לצאת החוצה!"

"כעבור רגע תפשו אותי ידים איתנות וסחבו אותי החוצה. ראיתי את אמי מוטלת על הרצפה, לחמתי כארי, אך ללא כל תוצאות. מה שנותר לי, זה לבכות ולצעוק: פראי אדם, הרגתם את אמי!

"אמך תהיה בסדר גמור - אמרו לי - עכשיו תהיה ילד טוב, אחרת תצטער.

"לקחו אותנו והכניסונו לשני קרונות. קשרו אותנו יחד ואת קצה החבל קשרו לדופן הקרון. כל העיירה יצאה, כדי לראות אותנו יוצאים ולפתע ראיתי גם את אמי בין ההמון. לעולם לא אשכח רגע זה. משמר מזויין הקיף את הקרונות שלנו והרחיק מהם את המתקהלים. אולם לפתע הצליחה אמא להתקרב וזרקה לי חבילה קטנה. אל תשכח את הבר מצווה שלך - במילים אלה היא נפרדה ממני.

בחבילה היה זוג תפילין וסידור תפילה קטן. אולם הבר מצווה שלי היה עדיין רחוק מאוד, "ובכן לא אספר לכם מה עבר עלי בשלוש השנים הבאות שנים בהן עברתי "אימונים". לא היו אלה אימונים צבאיים, אלא הכנה שיטתית לשמד, תוך מכות ועינויים כאשר סרבנו לאכול בגילוי ראש, או לנשק את הצלב. ואנחנו תמיד סרבנו.

בשנים הללו נחשבתי כראש הקבוצה שלי. בהיותי בנו של רב והעובדה שלמדתי יותר מאשר הבחורים האחרים - כל זה גרם לכך שכולם פנו אלי וביקשו ממני עצה והדרכה וגם עידוד בעת צרה, ידעתי שאם אראה את הסימן הקל ביותר של חולשה, ישברו הבחורים וה"אימונים" ישיגו את מטרתם.

"עובדת היותי ראש הקבוצה נודעה איך שהוא לסמל שלנו, שהיה אחראי לאימון קבוצתנו. מכאן ואילך הוא רכז את כל מאמציו כדי לשבור אותי. הוא החליט. שאני אשמש דוגמה לאחרים, בהתנכרות לאמונת אבותי.

"מלאכתם לא היתה קלה, אולם החתכים העמוקים שעל גופי יעידו, כי גם לי לא היה קל.

"יום אחד, אחרי מכות רצחניות שהרביצו לי, הביאו אותי לפני הסמל. במקום נכח גם כומר והוא ניסה את כחו בהטפה ידידותית. השנים התלבשו עלי ודברו בלי הרף. כאשר אחד מהם הפסיק, כדי לנוח קמעה, המשיך חברו את השיח המרתוני. סיפרו לי על העתיד המזהיר הצפוי לי, הקריירה הגדולה שאני עתיד לעשות באקדמיה הצבאית, המדים הנוצצים של גנרל, הכבוד וההשפעה של מושל; ולעומת זאת, אם אסרב, אמות מות נבלים ושוב לא אראה את אמי.

"הם דברו ודברו, אולם אני אפילו לא שמעתי בדיוק מה שהם מדברים. מה שהרגשתי היה כאב חד בכל גופי וצמא ששיתק את לשוני. בקשתי שיתנו לי מים לשתות. הסמל מלא כוס מים, אולם כאשר הושטתי את ידי כדי לקבלה, הוא לא נתן לי את הכוס, אלא דרש קודם שאתן להם תשובה. בקשתי שיתנו לי את המים ואני אתן להם תשובה תוך ימים. הסמל והכומר החליפו מבטים ואני הורשתי לשתות את המים.

"שלושת הימים הבאים היו הגרועים ביותר בחיי. שכבתי על דרגשי, כשכל גופי בוער מכאב, אך גרוע מזה היה מצבי הנפשי. האוכל להחזיק מעמד? - שאלתי את עצמי. ואולי אכנע ? אולם אחר כך חשבתי על האחריות שיש לי כלפי שאר הבחורים ועל הורי והחלטתי לא, לא, לא , וכך התנדנדתי כמשך שלשה ימים, אחוז ספקות בין כן ולא.

לבסוף הגיע הלילה האחרון שלפני היום הגורלי. הסמל "שלי" בא אלי יאמר לי: אתה נראה יפה בחורי. מחר יהיה לנו יום גדול, נכון?

"נכון מאוד - השבתי. הוא הלך ממני מלא שביעות-רצון וסיפוק, בטוח בכך, כי מחר יחוג את נצחונו. כאשר הגנרל יטפח לו על השכם ויאמר יישר כחך איוו! ואילו הכומר יברך אותו ויבטיח לו גן עדן, על שהצליח להציל נשמה תועה אחת.

"באותו הלילה חלמתי חלום מוזר. בחלומי והנה אני שוב בעיירתי הקטנה אשר על שפת נהר קטן, ואני קופץ לתוך הנהר כדי לשחות. לפתע הרגשתי עוית נוראה ולא הייתי מסוגל להמשיך בשחיה. נבהלתי מאד והנשימה נעתקה ממני. רציתי לצעוק ולבקש עזרה, אולם לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. התחלתי לשקוע במים ואז הבחנתי בקש שצף לידי. בייאושם של אנשים הטובעים במים, הושטתי את ידי ורציתי לתפוס את הקש. והנה לפתע פתאום הפך הקש לשרשרת זהב, אשר הקצה האחד שלה היה מהודק לאילן שעמד על שפת הנהר. כאשר התבוננתי היטב בשרשרת, שאת קציה החזקתי עתה בידי, הבחנתי כי היא עשויה חוליות חוליות, אשר גדלו ככל שהן רחקו ממני. לאחר מכן ראיתי מלים חרותות כתוך החוליות וכאשר הסתכלתי היטב, יכולתי לראות את השמות אברהם, יצחק, ויעקב חרותות על החוליות הגדולות ביותר ואחריהן חוליות רבות ועליהן שמות המוכרים לי מהתורה. כאשר הסתכלתי על החוליה שלי, ראיתי את שמי חרות עליה ולפניה חוליה, שעליה חרות שם אבי.

"לרגע קט הרגשתי את עצמי בטוח ומאושר, אולם לאחר מכן ראיתי, לצערי הגדול, כיצד החוליה שלי נשברת ונשמטת לאט לאט משאר החוליות ואני אטבע במים...

"לא, לא! - צעקתי - לא לשבור, לא לשבור.

"התעוררתי בצעקות ולבי נשבר בקרבי. שכבתי ובכיתי עד שהאיר הבוקר. "אולם הכינוסים הגדול היה מלא מפה לפה. על הבמה ישבו אנשי צבא וביניהם גם הסמל שלי והכומר. באולם עצמו היו טירונים יהודיים רבים, הן מהקבוצה שלי והן מקבוצות אחרות, ששרתו ביחידות סמוכות. מסתבר, כי הם תכננו לכבוד ה'שמד' המצופה שלי, הצגה גדולה.

"כאשר הובילו אותי לאחר כבוד אל הבימה ובקשו אותי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות לנוצרי, לא השבתי להם מיד. במקום זאת הסתובבתי כלפי האולם ונתתי מבט מלא עידוד אל חברי היהודים, לאחר מכן הסתכלתי בקיר שלידי, עליו היו תלויים חרבות וכל מיני כלי מלחמה ולבסוף נשאתי את עיני דרך החלון אל השמים הכחולים.

"היושבים ליד הבימה החלו לגלות סימני חוסר סבלנות. הם פנו אלי ולחצו עלי להגיד כבר את אשר הם מצפים ממני שאגיד. ברגע זה נגשתי אל הקיר והורדתי משם קרדום קטן. שבתי אל השולחן, הנחתי עליו שלוש מאצבעותי - נזהרתי לא לשים את האצבע שעליה קיוותי לכרוך תפילין באחד הימים - ולפני שמישהו יכול היה להבחין במתרחש, הרימותי את הקרדום וקיצצתי בתנופה אחת קצות שלש אצבעותי.

"זוהי התשובה לשלשה ימים שנתתם לי" - אמרתי והדם שקלח מאצבעותי ניתז על פניהם של יושבי הבמה. לאחר מכן התעלפתי".

הקנטוניסט הזקן הפסיק לרגע את סיפורו והביט בגאוה על יד שמאלו, שקצות אצבעותיה היו חתוכים. הוא לא הוסיף לסיפורו מאומה, אולם אנחנו ידענו, שהיה זה הוא, הקנטוניסט הצעיר, ששם לאל את בצוע הצץ האכזרי של הצאר נקולאי וגרם לבסוף לביטולו. מסתבר, כי סיפור גבורתו של הנער ומסירות נפשו למען ערכי אמונתו, הפכו לשיחת היום בחצר המלכות והצאר השתכנע, כי כל עוד קיימים נערים יהודיים כאלה, אין לו סיכוי להצליח בדיכוי העם היהודי ובהבאתו לידי כך, שימיר את דתו.

הבטנו בהערצה בקנטוניסט הזקן, אולם הוא ככר קפץ ממקומו והלך לרקוד עם ספר התורה, ומיד הרים קולו בשירה ובזמרה : "שישו ושמחו בשמחת תורה".

שתף לחברים

שתף